רבים מאיתנו מודאגים באופן מתמיד ממה שאחרים חושבים עלינו. ואצל לא מעטים מדובר בחשיבה אובססיבית הנוגעת אף לדברים קטנים וחסרי חשיבות או לדברים לא ריאליים בעליל.
(לדוגמה, מישהי יפה או לכל הפחות נאה שבטוחה שכשהיא הולכת ברחוב כולם מסתכלים עליה בשל מראה או משקל יתר זניח).
אנחנו חוששים מאיך אחרים יסתכלו עלינו אם ידעו את האמת לגבינו, ומתכווצים כשאנו מדמיינים שהם מביטים עלינו ברחמים בשל הדברים שלא השגנו בחיים.
אנחנו נזהרים, מסתתרים, נמנעים, מלקים את עצמנו בחומרה על כישלונותינו, לא מסוגלים להפסיק לחשוב על אירוע שקרה במשך ימים, שבועות ואף חודשים, ומפחדים לנסות שוב שמא נחווה כישלון או דחייה.
דברים שברובם המכריע אינם קשורים אלינו נתפשים כאישיים וגורמים לנו לחוש כאפסים גמורים (לדוגמה, אי-תגובה או היעלמות באפליקציית הכרויות. דבר שגרתי שהוא חלק מהאופן בו המדיה הזו מתנהלת).
ולא אחת מפתחים דיכאון וחרדה. מצב בו אנחנו חיים, אבל לא באמת.
אז איך להגיע למצב של ביטחון עצמי מלא בו לא אכפת לי מה אחרים חושבים?
זוהי שאלה נפוצה שהופנתה אלי לא אחת, והתשובה עליה פשוטה: אל תנסו!
אם אנסה להגיע למצב של ביטחון עצמי מלא בו לא אכפת לי כלל מה אחרים חושבים עלי, כל שאצליח להשיג זה תסכול ואכזבה מעצמי בכל פעם שייעלו בי ספק ופחד, ובמקום להתעסק בשינוי המצב, אמצא את עצמי מתעסקת בהלקאה עצמית ובהתבכיינות על מי שאני.
אם במקום זאת אשאף למצב בו רוב הזמן אני מרגישה טוב עם עצמי, יודעת מי אני, מעזה להתנסות ולהיכשל, לפעמים מרגישה חסרת ביטחון אבל מוכנה בכל זאת לקפוץ למים, ולא נעצרת בשל הפחד מדחייה – אזי אמצא את עצמי עושה צעד ועוד צעד ועוד צעד, משיגה דברים ובסופו של דבר משחררת רבים מהעכבות והפחדים.
ואיך עושים זאת? להלן כמה צעדים ישימים:
1. זכרו שאחרים עסוקים בבעיות שלהם ודואגים בדיוק כמוכם מה אחרים חושבים עליהם
כשעשיתי חיפוש ברשת על נושא הכתבה, זו אחת העצות שחזרה על עצמה. ולמרות שיש בה מן האמת היא לא מדויקת.
אנשים כן עסוקים במידה רבה בעניניהם של אחרים, מכיוון שכשהם מצביעים על בעיותיו ומגרעותיו של מישהו אחר הם חשים לרגע טוב יותר עם עצמם.
שיחות רבות בין חברים, בני-משפחה וקולגות לעבודה נסובות על צד שלישי – שופטות, בוחשות, מוקיעות.
לא מדובר באנשים אקראיים שבאמת לא עסוקים בכם ואפילו לא ממש מבחינים בכם (למעט אם אתם סובלים או נהנים מסממן מאוד בולט לחיוב או לשלילה), אלא בסובבים אתכם.
אם אתם רוצים להימנע מכך שאלו שסביבכם יתעסקו בכם ובבעיותכם, בחרו בקפידה את מי לשתף בעניינכם האישיים וממי לקבל עצות לחיים.
וכאשר אתם בוחרים לסמוך על מישהו, וודאו שהיחסים הדדיים ולא יחסי מטפל-מטופל.
2. הוציאו מחייכם אנשים רעילים
זוהי עוד המלצה נפוצה עמה אני לא לגמרי מסכימה.
אני בעד כל עוד מדובר בחברים, בני-זוג או ממונה בעבודה. אך מה אם האנשים ששופטים, מחנכים ומבקרים הם ההורים?
להבנתי לא נכון לנתק יחסים עם משפחה גרעינית (הורים, אחים, ילדים). שכן אף שלעתים נתק כזה מביא עמו הקלה, הוא כרוך במחיר – רגשות קשים שמקננים כל העת מאחורי הקלעים. מצד אחד כעס, עלבון ותחושת קורבנות, ומצד שני כמיהה, ריקנות וגעגוע בהם אנו מסרבים להודות.
לא כל מערכת יחסים משפחתית צריכה להיות קרובה, אבל כשאנו מבינים לְמה אותו אדם מסוגל ולְמה לא, מפסיקים לצפות שיתנהג כמונו, לוקחים בחשבון איך היחס שלנו אליו משפיע על יחסו אלינו, ולומדים להציב גבולות – מערכת היחסים משתנה, לעתים מקצה לקצה.
3. הפסיקו לצפות מעצמכם לשלמות וקפצו למים
אחד הדברים שתמיד הייתי מביטה בהם בקנאה זה החופש של אנשים מסוימים להיראות רע. אני לא מדברת על אנשים נלעגים וחסרי מודעות אלא דווקא על אנשים נבונים ומוצלחים שמרשים לעצמם לעשות דברים שלא בהכרח יציגו אותם במיטבם. כלומר, מעזים.
יש כאלו שנולדו עם עור יותר עבה, אבל גם אלו מאיתנו שנולדו ביישנים ומודעים קצת יותר מדי לעצמם, יכולים לפתח את השריר הזה.
וככל שאנו מעזים לצאת מאזור הנוחות ולקפוץ למים, על-אף הפחד, הדברים הופכים יותר פשוטים וטבעיים.
קל לשבת בחדר סגור ולהימנע מכל התמודדות, אבל להימנעות הזו יש מחיר – מעבר לתחושת התקיעות וחוסר שמחת החיים, עלול הנמנע לפתח סימפטומים שיצדיקו את הימנעותו – מחלות פיזיות ונפשיות – העיקר לא לחוות כישלון ודחייה.
אז בחרו עכשיו משהו קטן שנמנעתם ממנו עד היום בשל הפחד מביקורת ודחייה ואתגרו את עצמכם לעשותו ב-24 השעות הקרובות!
4. קומו לאחר כישלון
כשאתם מתחילים לצאת מאזור הנוחות ולקפוץ למים, יקרה גם שתיכשלו.
זו יכולה להיות הצדקה להרים ידיים ולחזור לפינה הבטוחה.
אבל אין התקדמות ללא כישלון ואכזבה, ואי-אפשר לחיות באמת מבלי שאלה יהיו חלק מהשגרה.
ואין אף אדם, כולל המצליחים ביותר, שלא חווה כישלון (ואפילו רבים) בשלב כזה או אחר.
5. הפסיקו להסתיר
אחד הדברים שמאוד מחזקים את הפחד ממה יחשבו עלינו אחרים זה הסתרות ושקרים, בעיקר כשאלו מופיעים במערכות יחסים קרובות.
אני מכירה נשים שלא סיפרו לבני-זוגן פרטים מעברן או על הפרעת אכילה קיימת, מחשש שיסתכל עליהן בעין עקומה. "מה אם הוא יחשוב שזה תורשתי ולא ירצה אותי?" אמרה לי פעם מישהי.
כשאנו מסתירים משהו אנחנו משמרים ומטפחים את הבושה לגביו, כשאנו מדברים על-כך באופן גלוי וללא התנצלות, הבושה מתפוגגת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה סיפרתי לאחותי על הפרעות האכילה מהן סבלתי. "עצוב לי שעברת את זה," היא אמרה ואני התכווצתי מבפנים. פשוט משום שלי היה עדיין צר על עצמי בשל-כך. היום אני מדברת על-כך באופן חופשי, וגאה בדרך שעשיתי וביכולת שלי לתרום לאחרים מניסיוני.
נכון, אם מישהו לא ירצה בחברתי בגלל ניסיון מיני/זוגי או פרט אישי אחר, זה יהיה מכאיב ומבאס. אבל אילו מין יחסים אלה כשהאדם השני אינו יודע מי אני באמת ולא בוחר בי כפי שאני?
(ואם אתם חושבים שיש מישהו שלא חווה אירועים בעייתיים ומביכים בעברו, אתם טועים).
-:-
יש עוד לא מעט שאני יכולה לומר על הנושא, אבל כדי ליצור שינוי ממשי כדאי בכל מקרה להתחיל בצעד אחד מעשי.
ואם אתם רוצים להותיר מאחוריכם את הדאגה לגבי מה חושבים אחרים ולהתחיל להכיר בערככם באופן טבעי, אני מזמינה אתכם לקרוא על קורס הדגל שלי, "האנטומיה של השלמות העצמית".
מדובר בקורס מקוון הכולל ליווי אישי שלי, בו כל היסודות לאהבה עצמית אמיתית, שלווה ויציבות נפשית, ויכולת לחיות חיים מהנים, מספקים ומאושרים.
בלחיצה כאן תוכלו למצוא את כל הפרטים….
באהבה,
שרון
השארת תגובה