איך לבנות חוסן נפשי ולהתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים?

חייהם של רבים הם מעידה ממשבר למשבר. בכל פעם הם מקווים שהדבר הבא יעשה אותם חזקים ומאושרים – זוגיות, בית, ילדים או קריירה מוצלחת – ובכל פעם מתבדים. וכשקורים דברים מאתגרים באמת, כגון פרידה, פיטורים, לידה או מות הורה, הם מאבדים את זה לגמרי.

אבל איך בונים חוסן נפשי? עצות כגון תהיו יותר חיוביים או קחו דברים יותר בקלות, נשמעות טוב אך אינן ישימות.

אז מה תכל'ס ניתן לעשות?

אין ספק שלהיות חיוביים יחזק את החוסן הנפשי שלכם. אבל חיוביות אינה עניין של בחירה פשוטה. התרבות המודרנית מוּנעת מדפוסי חשיבה עוצמתיים שמהותם פחד; הפחד ממה יהיה, הפחד שבגלל מה שהיה נדונתי לשאת את "השריטות" שלי לנצח, והפחד שדבר לעולם לא ישתנה.

אם אתם מזהים זאת אצלכם אינכם לבד. דפוסים אלה הינם נחלת הכלל בימינו. ומכיוון שעוצמתם כה רבה והם נמצאים מכל עבר, לא באמת ניתן לקום בבוקר ולהחליט "מהיום אני חושבת חיובי".

אז מה כן?

השלב הראשון הוא לזהות את הדפוסים בעת התרחשותם: "הנה אני שוב מדמיינת את התסריט הגרוע ביותר", "הנה אני שוב מבַכה על העבר" או "הנה אני שוב מתלוננת על מה שקורה". זיהוי הדפוס בעת התרחשותו יוצר הפרדה ביניכם ובין הדפוס, מפחית את ההזדהות עמו, וכך את הכאב.

הצעד הבא הוא להשיב את תשומת לבכם בעקביות לרגע ההווה.

אני לא ממליצה לנסות להילחם במחשבות השליליות או "לעבוד" בהכרת תודה, שכן זוהי מלחמה אבודה מראש שרק יוצרת עוד רעש פנימי ופחד ממחשבות שליליות.

שיפוט עצמי – שיפוט עצמי אינו ביקורת עצמית בונה. מהותו תלונה על מה שאנחנו חושבים, רוצים או מרגישים. על בחירות שעשינו בעבר ועל התנהגות לא מושלמת בהווה. מאחוריו מסתתרות הנחות לא ראליות, כגון ההנחה שכולם נמצאים במצב הרבה יותר טוב משלנו, או שאף "בנאדם נורמלי" לא היה מרגיש או מתנהג כמונו (דבר שבפועל רחוק מהמציאות).

השיפוט העצמי מחליש את החוסן הנפשי כי הוא סוג של רחמים עצמיים. התבכיינות בלתי פוסקת על חוסר המושלמות שלנו. הוא מלווה באנרגיה קשה ובהוקעה עצמית מתמדת על כל שטות.

דרמה ושליליות – למרבה הצער שליליות הפכה לאבן יסוד בתרבות המודרנית. מהותה האשמה, תלונה, רחמים עצמיים והוקעת האחר.

אנחנו "פורקים" ו"מוציאים קיטור" חדשות לבקרים (או כל יום כל היום…) ומעבר לפורקן הרגעי אנו ממלאים את עצמנו באנרגיה שלילית ובתחושת ייאוש. בתוך ה"פורקן" מסתתרות מילים קשות, אינטונציה בכיינית ומאשימה, וחוסר נכונות לראות את חלקנו במצב.

השליליות ההרסנית ביותר מסתתרת מאחורי הדרמה הגדולה ביותר של המין האנושי: ההאשמה כלפי הורינו על שלא ידעו להיות הורים כפי שהורים אמורים להיות (על פי הספר). דרמה זו היא הדבר ש (תסלחו לי על המילה) דופק אותנו יותר מכל דבר אחר כמבוגרים!

אותה האשמה שאנו מחזיקים במשך חיים שלמים מול הורינו, שבהמשך באה לידי ביטוי גם מול בני-זוגנו, הבוס, חברים ואף ילדינו, מנציחה רגשות קשים, תחושת בדידות ורחמים עצמיים. היא גורמת למחלות קשות ולפגיעה בילדינו שסופגים אף ללא מילה את מה שבתוכנו, ומשפיעה עלינו יום-יום, שעה-שעה, אף כשאיננו חושבים עליה.

להותיר את העבר מאחור – כתוצאה מכך אדם שבאמת הותיר את העבר מאחור הוא אדם בעל חוסן נפשי גבוה. אבל אפילו טיפול פסיכולוגי לדוגמה, אף שמלמד אותנו לשנן את המשפט "הם עשו כמיטב יכולתם", לא באמת מסייע להותיר את ההאשמה מאחור (כי לדבר על זה, זה לא מספיק).

מכיוון שרובנו לא מודעים למחיר שאנחנו משלמים על הכעסים וההאשמות שאנו מחזיקים כלפי העבר וכלפי אחרים, אין לנו גם אינטרס כזה גדול לוותר עליהם, שהרי באמת נעשה לנו עוול לדעתנו.

גבולות – לא ניתן להיות אדם חסון נפשית ללא נכונות להציב גבולות גם כשזה לא נוח. אדם שאינו מציב גבולות הוא אדם שתמיד כועס ומאשים, ושאינו שולט באורח חייו ובגורלו, שכן הוא מונע על-ידי צרכים ורצונות של אחרים.

פעמים רבות אנשים אומרים "אני לא יודע להציב גבולות". אבל נכון יותר יהיה לומר שכוונתם האמיתית היא: "אני לא מוכן לשלם את המחיר הכרוך בהצבת גבולות" (לצאת מאזור הנוחות, להסתכן בכך שלא יאהבו אותי, שיאמרו לי לא, שאשאר לבד וכד').

נכון שאנשים לא תמיד מבינים עד הסוף מה זה להציב גבולות וחושבים שלומר למישהו משהו בתוקפנות זה להציב גבול, אבל אני מבטיחה לכם שהאיך הוא הבעיה המשנית.

פיתוח המשענת הפנימית – אין חוסן נפשי בלי משענת פנימית. נקודה.

לרבים, למשל, זה נראה נורמלי שאם כדור פסיכיאטרי או סם יכולים להקל על המצב, זו סיבה מספיק טובה לקחתם. אבל אדם שנשען על עזרים חיצוניים כדי לברוח ממחשבותיו ומרגשותיו הוא כמו נכה שנעזר בקביים. אני לא אומרת שאין מקרים שזה הכרחי, אבל יש יותר מדי מקרים שאנשים פשוט בוחרים להקל על עצמם במקום לחפש את המשענת הפנימית שנמצאת בתוכם (כן, כן, היא קיימת בתוך כל אחד מכם!)

לרווקות זה נראה נורמלי להתייעץ על כל צעד ושעל, וכך גם להורים. אבל זה לא. כמו כל החיות בטבע, גם אנחנו נולדנו עם הידע כיצד לנהל את חיינו בתבונה, אך כשאנחנו מתייעצים ושוללים את האינטואיציה הטבעית שלנו אנחנו הופכים חלשים יותר ויותר.

-:-

עכשיו, אני יודעת שנגעתי פה בנקודות חשובות ביותר, אבל כדי לשנות דברים מהייסוד, לפתח חוסן נפשי, אהבה עצמית ולחיות באושר לאורך זמן, צריך לרדת קצת יותר לעומק.

עם זאת, שלא כפי שנהוג לחשוב, שינוי עמוק ומהותי אינו עניין של שנים, אלא של ידע מדויק.

לכן, מי שמרגיש/ה שככה אי-אפשר יותר ושהגיע הזמן לעשות מהפך, מוזמנ/ת לקרוא על הפתרון, שבמחיר שווה לכל נפש ובתוך 66 יום (או פחות), יגרום לחייכם להיראות לגמרי אחרת.
לפרטים לוחצים כאן…

שלכם באהבה ♥
שרון

השארת תגובה