באנגלית ניתן למצוא שתי מילים למושג "מודעות", Awareness ו-Consciousness. אם אדם אינו מודע במובן של unaware (אינו ער לדבר כלשהו) ניתן להביא דבר כלשהו למודעותו (לדוגמה: "יש לך משהו בין השיניים"). כאשר אדם אינו אינו מודע לדבר כלשהו במובן של unconscious (חסר הכרה במובן הרוחני), לא ניתן להביא דבר כלשהו למודעותו אלא אם הוא בשל להבין זאת. דוגמה לכך תוכלו בוודאי למצוא ביחסים עם הוריכם ואולי עם בני-זוג, שלא משנה כמה פעמים אתם מנסים להסביר להם כמה בעייתית התנהגותם, זה כאילו דיברתם לקירות.
היכולת והנכונות להבין את חוסר המודעות האנושי מהוות מפתח עוצמתי לאושר ולשלווה נפשית. ובעצם ללא הבנה זו כעס ואומללות ישלטו בחייכם.
בואו נתחיל מלהבין מה מאפיין אדם לא-מודע:
(לאו דווקא כל המאפיינים יופיעו באדם אחד)
- במערכות יחסים הוא תמיד הצודק והצד השני האשם. הוא אינו מכיר בחלקו במצב, וגם אם לרגע יודה שיש לו חלק, במהרה יכחיש זאת שוב או יציג את חלקו כזניח ביותר.
- הוא אינו מכיר בכך שיש לו בעיות או תולה את בעיותיו בגורמים שאינם בשליטתו ובאנשים אחרים שהם "הבעייתיים באמת".
- יש לו צורך אובססיבי להאשים אחרים, להדגיש את בעיותיהם, ולהוציא אותם קטנים, טועים וחלשים, מה שתורם לתחושת הערך העצמי המזוייפת שלו (שכן בייסוד, על-אף חזות בטוחה כביכול, הוא מרגיש חסר ערך).
- מאותו מקום הוא זקוק לא אחת לתמוך רגשית באחרים (למעשה הוא אינו באמת עוזר להם אלא מעצים את הדרמה שלהם ומפיק תחושת כוח מתלותם בו ומתפקיד היועץ רב הכוח).
- לעתים קרובות הוא מכחיש את מעשיו ("אני אמרתי?"), מוציא דברים מהקשרם או מסלף את העובדות.
- הוא אוהב להתהדר בכך שהוא אדם שאינו שומר טינה, שכבר מזמן סלח על העוול שנעשה לו, אך כשכועס מעלה נשכחות, ובעצם בתוכו רוחשות קורבנות והאשמה.
- פוגעני אך בעיניו הוא תמיד הקורבן, ואת פגיעתו באחרים הוא מכחיש, רואה כזניחה, או מציג כתגובה בלתי נמנעת למעשיהם.
- אף אם הוא יושב במשך שנים בטיפול, דבר מהותי לא משתנה.
- הוא יעשה הכול כדי להימנע מלהודות בחולשתו. למשל אשה שגבר לא רוצה בה, תמצא תירוצים לכך בזה שהוא ביישן, שהוא כן רוצה אבל… וכד'
- הוא מכחיש רגשות שיציירו אותו כחלש, כגון עלבון, קנאה וכעס.
- הוא יעשה הכול כדי להימנע מלהודות בטעויותיו. לכן, כמובן, הוא אינו אחראי לבעיות של ילדיו, וגם אם יש לו אחריות הרי שהיא זניחה ובלתי נמנעת ("אף הורה אינו מושלם"). ואם פיטרו אותו מהעבודה זה כמובן לא בגללו אלא בשל נסיבות כפויות או בגלל שמישהו אחר היה לא בסדר.
- לעתים קרובות הוא מעורב במערכות יחסים בעייתיות ופוגעניות בהן ילדיו הם אלו שמשלמים את המחיר.
- נוטה להוקיע את חוסר מודעותם של אחרים ("אני לא מבינה למה היא לא מסוגלת…").
- מגיב בעוצמה לחוסר המודעות של האחר. לדוגמה בקשר בו יש ריבים תכופים וסוערים תגובתו של צד אחד לעולם אינה "רק תגובה" למעשיו של האחר, אך אדם לא-מודע יטה להסביר את תגובתו ככזאת ולא יראה בכך עדות למצבו.
- אינו מסוגל להבין שזוגיות במהותה העמוקה היא סימטרית ולכן לא אחת הוא "נקלע" לקשר עם בן/בת-זוג בעייתיים "לגמרי במקרה", ו"לגמרי במקרה" הוא נשאר שם לאורך זמן.
- למרות הנאמר לעיל, מדי פעם הוא כן מכיר בבעיותיו ומבטיח להשתנות, אלא שהבטחות אלה לעולם אינן עומדות במבחן המציאות, ומהר מאוד הצדקנות וההאשמה שבות לכותרות.
- מצבו הרגשי ו/או הבריאות, וכן האנשים והאירועים שהוא מושך לחייו מעידים על מה שבו אינו מכיר.
הלא-מודע העדין
מהתיאור לעיל עולה אדם פוגעני, אך ישנו גם "הלא-מודע העדין". הסממנים העיקריים שמאפיינים אדם כזה הם שליליות "מעודנת", וחוסר יכולת להבחין בתוצאות מעשיו ולקחת עליהם אחריות.
כשאני אומרת "שליליות מעודנת" כוונתי לכך שאדם זה עדיין מאשים, מתלונן ומלא בתחושת קורבנות ובהתנגדות לקיים, אך אופן הביטוי שלו אינו פוגעני ונוקב כאצל אחרים ולכן המסתכל מהצד עלול לפספס זאת. ואת מצבם הבעייתי של ילדיו יעדיף להסביר באבחנות פסיכיאטריות, מבלי להכיר באחריותו למצב.
הלא-מודע הנאור
"הלא-מודע הנאור" מתהדר בתורה או בדת כלשהי כדי להדגיש את עליונותו – זו יכולה להיות דת רשמית, תורה רוחנית כלשהי או למשל טבעונות. הוא מדבר במילים גבוהות ויפות אך מתעלם מכך שאינו חי את תורתו במובניה החשובים באמת.
כך למשל טבעוני שנבעת מפגיעה בבעלי-חיים יכול להתגלות כתוקפני ואלים כלפי אלו שאינם טבעונים, והאדם הרוחני האוהב-כל נושא בתוכו כעסים וטינות אותם הוא מכחיש.
הלא-מודע הנאור נוטה לנהות אחר גורואים למיניהם ומצטט את דבריהם של אחרים ללא הבנה מעמיקה של הנאמר.
ריבים וחוסר מודעות
ריבים חוזרים ונשנים מצביעים בהכרח על חוסר מודעות. ריבים כאלה, בניגוד לקונפליקטים טבעיים שמתרחשים מדי פעם בין אדם לחברו, הם מעין שיחות מעגליות בהן אותם הדברים נאמרים שוב ושוב, מבלי לבחון את יכולתו של הצד השני להבין או ליישם את הנאמר. ריבים חסרי תועלת אלו יכולים להיות קולניים או שקטים ודרמטיים (מלווים בתלונה ובבכי).
מאפייניהם העיקריים: האשמה עיוורת, חוסר נכונות של הפרט לקחת אחריות על חלקו במצב וציפייה לא-ראלית שהצד השני יבין סוף-סוף את טעותו וישתנה. (אני תמיד אומרת לאנשים שאם הם הסבירו משהו למישהו מקסימום 3 פעמים והוא לא הפנים, הוא גם לא יפנים).
אם אני יכולה גם הוא יכול. האומנם?
כשאנחנו מסרבים להבין שמישהו אחר אינו מסוגל להשתנות, יש לנו הצדקה לאחוז בהאשמות כלפיו. ההאשמה, מטבעה, מספקת תחושת עליונות ולכן אני אומרת "מסרבים" ולא "לא מסוגלים", שכן לא אחת איננו רוצים לוותר על תחושת העליונות שמספקת ההאשמה.
לטענה שאומרת שאם אני יכולה כך גם מישהו אחר אין שום אחיזה במבחן המציאות. וישנה טענה נוספת, מופרכת לא פחות, בה אני נתקלת לעתים קרובות, שגורסת ש"לקבל את זה שהוא לא יכול, זה אומר לוותר לו." אז לא, לקבל את המציאות כפי שהיא זה לא לוותר למישהו, זה פשוט להפסיק לדפוק את הראש בקיר.
במקום להתעסק במה אדם אחר יכול או לא יכול, התמקדו במה עליכם עדיין לשנות. קל להתעלם ממעשינו "הפעוטים" מול מעשיהם "הנוראים" של אחרים – אך זוהי בדיוק מהותה של חוסר המודעות.
האם אדם לא-מודע יכול להפוך מודע?
כל אדם מודע היה פעם הרבה פחות מודע. לפיכך, אדם לא-מודע יכול להפוך מודע, אבל לא כל אחד. אני תמיד נזהרת ואומרת שאני לא מגדת עתידות, אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה לבחון ברגע ההווה האם יש אינדיקציה כלשהי לשינוי:
- האדם מכיר בבעיותיו ורוצה בשינוי
- מיישם שינויים בחייו (אם בעזרת טיפול או באופן עצמאי)
- לוקח אחריות על מעשיו
- מכיר בחלקו במערכות יחסים ובהשפעתו על מצבם של ילדיו
- מתפקד ברמה סבירה מבחינה אישית וכלכלית
ולא, אם הוא חכם/משכיל זו לא אינדיקציה לכך שהוא יכול להפוך מודע.
למה גם כשאני מבינה את זה, זה כל-כך מרגיז?
חוסר המודעות האנושי מכאיב, מרגיז, אנוכי ופוגעני. ולכן, גם כשאנו מבינים את מהותו הוא עדיין מעורר כעס. אבל… כשהכעס נטול האשמה (כלומר, איני מניחה שהאדם יכול להתנהג אחרת) הוא זמני. הוא עדיין יכול להתלהט אבל הוא לא יוותר לאורך זמן ויצרוב ככעס מבוסס האשמה.
הציפיה, לפיכך, שתגיעו למצב שבו התנהגות הורה או אדם לא-מודע אחר "לא מזיזה" לכם, אינה ריאלית. אבל הציפיה שתוכלו להגיב רוב הזמן בשלווה לחוסר המודעות ולהתמודד עם הכעס שעולה בכם מולה, בהחלט כן.
ועוד דבר קטן לסיום…
למרות שאדם לא-מודע מכחיש את אחריותו למעשיו – הוא כן מודע להם והוא למעשה השופט הגדול ביותר של עצמו! דווקא בגלל שהוא חי עם תחושת אשמה כבדה עמה אינו מסוגל להתמודד, הוא מכחיש את אחריותו ביתר שאת.
רבים תובעים מהוריהם להודות בטעותם וחושבים שבכך ישיגו הקלה כלשהי. אך להבנתי הפגיעה שנגמרת לאדם כשמכריחים אותו להתעמת עם משהו שאינו מסוגל, עולה על ההקלה שאולי תושג לרגע. במקום זאת, מועיל הרבה יותר, יהיה להתמקד בהצבת גבולות ברגע ההווה.
לקריאה נוספת:
6 תגובות
השארת תגובה
תודה שרון. מילים עם כח ריפוי ממש, מאמר שהפנמתו לא קלה, אך אם באמת מפנימים נותן הרבה אוויר ומרחב נשימה.
היי אתי, שמחה שאהבת!
ואכן, הפנמה של הכתוב נותנת המון אוויר ומרחב נשימה – בדיוק כפי שכתבת 🙂
שרון יקרה, תודה.
מזזה בזמן. בדיוק מתייסר לבי על כזה, בדיוק כזה. תודה רבה לך הקלת מעליי את הכאב , ואת התסכול ~שאין מה לעשות . ברוכה . שבת שלום
אחלה, שמחה שעזרתי.
מדגישה רק שהדרך להתמודד עם חוסר מודעות זה באמצעות הצבת גבולות:
https://www.awakening.co.il/875/borderlines/
או במקרים מסוימים, ניתוק הקשר – דבר שאיני ממליצה עליו במקרה של משפחה קרובה: הורים, אחים ילדים.
כתבה מדהימה
כ"כ מדויקת ומאירת עיניים
תודה, שמחה שאהבת 🙂