עד גיל 31 עדיין לא הרגשתי שאני אדם מבוגר. זאת למרות שכבר בגיל 22 עזבתי את הבית, מימנתי את עצמי ובניתי לי קריירה מוצלחת.
גם בגיל 31 כשנפל לי האסימון שאני למעשה אדם מבוגר עדיין במובנים מסוימים התנהגתי כילדה.
בכל פעם מחדש אני מזדעזעת להיזכר כיצד בגיל 39 בקורס מנהיגות בו השתתפתי, לאחר שחוויתי כישלון מביש באחת המשימות, ישבתי ובכיתי במשך כל ארוחת הערב ואנשים באו לחבק ולעודד אותי.
היום אני יכולה לומר בפה מלא שהלהטתי את הדמעות בדיוק בשביל זה – לקבל אהדה ונחמה – וזה הצליח! אפילו קארן, מייסדת בית הספר לאימון CTI בכבודה ובעצמה, הושיבה אותי על ברכיה ונחמה אותי!! (זו כמובן לא היתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה, אבל בהחלט האחרונה).
כשעושים דברים כאלה, גם אם מקבלים את האהדה הרצויה, יש לכך מחיר. קודם כול, זאת בסך הכול היתה משימה בקורס. ולמרות שזה מאכזב ומכאיב להיכשל, אם לא הייתי עושה מזה כזה סיפור הסבל היה עובר הרבה יותר מהר. חוץ מזה, להיות הילדה חסרת האונים והבכיינית זה לא אות כבוד כזה גדול, זה גם גורם לאומללות ופוגע בתחושת ערך העצמי (כי כשאני מתנהגת כקטנה וחלשה, אני חשה קטנה וחלשה).
דרך אגב, אני מדברת כאן על ילדותית לא במובן החיובי של לעשות שטויות ולצחוק, את זה אני עושה עד היום ונהנית מכל רגע!! אני מדברת על להיות הילד שמישהו צריך לקחת עליו חסות רגשית ולעתים גם תפקודית (יש מבוגרים שהוריהם עדיין עוזרים להם לנהל את חשבון הבנק, לקבוע תור לרופא או מממנים אותם). או על הילד הקטן שמישהו צריך לייעץ לו על כל דבר, להחליט בשבילו ולומר לו מה לעשות.
את חוסר הנכונות לשחרר את הציפיה שמישהו יכיל אותי, יכפר על מה שלא קיבלתי בילדותי ויגרום לי לחוש שלמה אני מכנה "היאחזות בילדות".
לעתים מי שלא קיבל יחס חם ואוהב חושב שמי שכן קיבל זאת אינו סובל מחסך כזה, אבל זה לא בהכרח נכון. לי למשל היתה אמא מ-ד-ה-י-מ-ה, שמעולם לא פקפקתי בכך שהיא אוהבת אותי ואת אחותי יותר מכול. ולמרות שאבי לא היה כל-כך נוכח כהורה זה בכלל לא הפריע, כי העוצמה שלה היתה מספיקה בשביל שניים.
אבל גם אני גדלתי עם חסך, כי בעצם בתוך אמי חיו שני אנשים: האדם השלם והמדהים, ולצדו ילדה קטנה שעדיין חיה בעוצמה את כאב ילדותה. וכשהילדה הזו היתה מתעוררת היא היתה במרכז העניינים ולא הצרכים שלי כילדה. כמו כן, למרות אהבתה, אמי לא תמיד ידעה להתייחס לדברים בפרופורציה, לא לשפוט אותי מנקודת מבטה ולא בכל התחומים היא היוותה דוגמה אישית מועילה.
במשך השנים הבנתי שהחוסר, למעשה, הוא לא רק בחום, אהבה ותמיכה, אלא קודם כול בדמות הורית שיש לה משענת פנימית יציבה משלה – מה שאין לכמעט אף אדם מבוגר בתרבות המודרנית.
מי שגדל עם החוסר הזה, לא רק מחזיק כלפי הוריו כעסים והאשמות, אלא גם מנסה באופן עיוור למצוא בתור פיצוי את "האחד/ת שיהיה שם תמיד עבורי". המקום שנראה כאידאלי לכך זה בזוגיות, אך מכיוון שזוגיות היא במהותה סימטרית לא ייתכן מצב בו אדם יציב ושלם יבחר מישהי מלאת חסכים ובעיות.
כך, קורה ששני 'ילדים' מוצאים את עצמם בקשר כאשר כל אחד מצפה מהשני להבין ולהכיל אותו, מה שיוצר שיח חרשים והמון המון טינה!!
ואם כבר מישהו לוקח את העמדה הטיפולית יהיה זה בהכרח אדם בעל תחושת ערך עצמי נמוכה שהטיפול באחר מקנה לו תחושת כוח.
וגם מחוץ לזוגיות, עם כל הרצון הטוב, אין אף אדם שיכול למלא עבורנו את החסר! הפנטזיה של "האדם המושלם שיאציל עלי מאורו וישכך את כל מכאוביי" יכולה להתקיים רק בשלב הראשוני של ההתאהבות או כשאנחנו הופכים מישהו בטעות ל'גורו' ומתייחסים אליו כאל על-אנושי – אף פעם לא בקשר אמיתי.
המחשבה שאין אדם כזה עלולה להיות מפחידה ומתסכלת, שכן כשאנו גדלים עם חסך הורי זה ממש כאילו יש בתוכנו חור שחור. ואם אף אחד לא יכול למלא אותו עבורנו, האם זה אומר שנצטרך לחיות עם התחושה הנוראית הזאת עד סוף ימינו???
אז זהו שלא! הבשורה המשמחת היא שלמעשה אינכם צריכים שאף אחד ישלים עבורכם את החסר. התשובה לכל הבעיה הסבוכה הזו נעוצה בהסכמתכם לוותר על כך שמישהו, אי-פעם, יהווה עבורכם את אותה משענת אבודה.
והפלא הגדול הוא שכשזה יקרה, בן-רגע תחושו שלמים ותגלו שאין לכם כל צורך בפיצוי 🙂
אבל רגע אחד… לפני שאנחנו מסכמים הכול במשפט יפה והרואי שקשה ליישמו, אני רוצה להציג בפניכם את ההתנגדויות המרכזיות שעולות שוב ושוב בשיחות עם לקוחותיי בנוגע לוויתור על היאחזות בילדות ולתת להן מענה.
את זאת אעשה בחלק השני של הכתבה.
ובינתיים סופ"ש נעים ומשוחרר!
שלכם,
שרון
לקריאה נוספת:
4 תגובות
השארת תגובה
שרון שלום
אני מסכימה עם כל מה שאת כותבת ב- 100%. לצערי, הבת שלי (את מכירה אותה) מתנהגת בדיוק כך. אין לה אומץ או פתיחות לצאת מהמקום של "היאחזות בילדות".
מירה
היי מירה,
אני מעדיפה לא להיכנס לפרטים כאן ברשת במי מדובר אלא להתייחס באופן כללי.
האם יכול להיות שבתך מפחדת, אבל את זו שכאם תומכת ונותנת לכך יד?
חלק מהבעיה היא בכך שהורים רבים היום "מכורים" לתמיכה בילדיהם ובכך מאפשרים להם לא לקחת אחריות על חייהם. ברור שתמיד נראה שיש סיבה מוצדקת לכך אך זה גורם לילד (שבדרך כלל הוא כבר מבוגר בעצמו) לנזק נוראי.
כמובן שישנה גם היאחזות בילדות שאינה קשורה לתפקוד.
בכל מקרה, כאשר מדובר באדם מבוגר זו קודם כל אחריותו. ותמיד מעניין לראות איך ההורה משחק לידי כך.
שרון יקרה,
תמיד את יודעת לכתוב מתוך נבכי ליבי, ובדיוק שאני חושבת שהתחושות האלה תופסות רק לגביי ושהסיטואציות האלו קורות רק לי, אז את כותבת עוד כתבה מדוייקת להפליא, שמראה לי עד כמה כולנו כל כך דומים בחוויות ובתחושות, ושבאמת בסופו של דבר השליטה בחיינו היא רק בידינו.
תמשיכי להיות הקול הזה, שיודע בדיוק איך לדייק,את מה שככל הנראה כל אדם עובר בחייו ?
תודה מור!! שמחה לשמוע שנגע 🙂