מדד ההרס העצמי והשפעתו על הזוגיות שלך

זה לקח לי זמן רב, אבל בסופו של דבר הבנתי זאת בבירור – הדבר הגרוע ביותר אינו היעדר זוגיות, אלא זוגיות זרועת הרס, שבה בני-הזוג גורמים כאב זה לזה כמו גם לילדיהם.

זוגיות הרסנית לא בהכרח נראית הרסנית מהצד. לפעמים היא אפילו נראית טובה (למרות שאלו שחיים בתוכה יודעים שאינה). ייתכן שההורים נמצאים במצב נפשי גרוע, סובלים מחרדות ודיכאונות, אינם מתעניינים בילדיהם, מוותרים להם על כל דבר, אחד מבני-הזוג כמה לשני וזה אינו נמשך אליו כלל, ועוד בעיות כאלה ואחרות.

אני תמיד מסבירה שדומה מושך דומה, וששום מפגש בין שניים, מקרי ככל שייראה, אינו מתרחש במקרה. אך מרבית האנשים עדיין תופשים זאת באופן שטחי, וכשאינם מוצאים את הדמיון על-פני השטח הם ממהרים להכחישו.

אז איפה בעצם צריך לחפשו?

בתחילה, כשרק הבנתי את הרעיון, הייתי מסבירה שהדמיון הוא ברמת הערך העצמי. אחר-כך, כשהבנתי התחדדה, הסברתי שהדמיון הוא בעוצמת המשקעים הרגשיים שכל אחד נושא.

ואף ששני מדדים אלו נכונים, לאחרונה עלתה בדעתי זוית נוספת לתיאור חוק המשיכה, והיא מה שאכנה "מדד ההרס העצמי".

על מה מדובר?

"מדד ההרס העצמי" יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני דרכים:

1. ברמת היחס המשפיל שאנו מוכנים לספוג לאורך זמן – זה יכול להיות יחס משפיל או מזלזל, או למשל קשר עם גבר נשוי שנמשך לאורך שנים, ואף שהיחסים כשלעצמם מכבדים למדי, במעמד עצמו כרוכה בגידה עצמית.

2. באי-הרתיעה שלנו ממצבו של האדם שמולנו – הוא סובל מחרדות קשות, דיכאונות עמוקים, נושא כעסים נוקשים כלפי משפחתו, אינו מצליח להחזיק עבודה, אינו מתפקד מינית, הקורבן הנצחי, או לחלופין כוחני ופוגעני – ולך זה מפריע, אבל זה לא מרתיע אותך מלחזור אליו ולהמשיך הלאה.

לעתים מצבך ישקף את זה שלו, אבל גם כשעל-פניו נראה שמצבך טוב בהרבה, עצם אי-רתיעתך ממידת ההרס העצמי שבו מעידה על מידת ההרס העצמי שבתוכך.

3. ברמת הכאב והפגיעה שאנו גורמים לילדינו – ילדינו הם המדד המדויק ביותר למצבנו הפנימי. את מרבית האבחנות הפסיכיאטריות בילדים ניתן בנקל להסביר במצבם הנפשי של ההורים, ביחסם לילד, ובאופן חינוכו.

ההורים של ימינו מתירים לילדיהם לעשות ככל העולה על רוחם מבלי לשים להם גבולות, הם הופכים לעבדים נרצעים של ילד תובעני ורוקדים לצלילי חלילו. וכשחולשה רגשית עצומה זו נתקלת בילד בעל מבנה אישיות מסוים, הוא יהפוך לילד בתפקוד נמוך עם דימוי עצמי שלילי וחוסר יכולת להתמודד עם העולם, או לילד זועם ומלא טרוניה שאינו שולט ברגשותיו.

4. בכמות ובאופי הריבים עם בני-זוגנו – ריבים תכופים, קולניים או שקטים ומלאי מלל עקר, בהם צד אחד מסביר לשני שוב ושוב את טעויותיו מבלי להפנים שהשני אינו מסוגל להשתנות, או מלחמות שתיקה בין בני-זוג, מעידים על בעייתיות עמוקה. לא כל שכן, דרמות אלימות הכוללות קללות, שבירת חפצים, מכות והזמנת משטרה.

אז מה ניתן לעשות?

כדי לשנות את המצב ולהפסיק למשוך לחייך מערכות יחסים הרסניות, כמו גם אירועים הרסניים נוספים שמשקפים את מצבך הפנימי, כגון בוס מתעלל, חברים נצלנים או ילדים עם בעיות מורכבות, יהיה עליך לבחון את הדברים הבאים:

א. היחס שלך לאחרים. כולנו ששים להצביע על העוולות שנעשו לנו ולהאשים אחרים על התנהגותם, אבל בודדים הם אלו שמוכנים להביט בכנות על יחסם לאחרים.

כשהם עושים משהו, זה מוצדק ויש לכך סיבה טובה, אבל כשדבר דומה נעשה להם, זה מעשה בלתי נסלח.

בעיניהם, התנהגותם היא תמיד פועל יוצא של היחס שהם מקבלים, לעולם לא משהו עליו יש להם שליטה. ואם כבר הם מודים במשהו, הם לא שוכחים לציין עד כמה זניחים מעשיהם לעומת אלה של האחר.

אבל העולם תמיד מלמד אותנו על תוצאות מעשינו, וכך אנו מוצאים את עצמנו בצדו השני של המתרס, חווים פגיעה דומה לזו שגרמנו. לאו דווקא מידי זה שבו פגענו, ולא כעונש, אלא כדרך להבין איך זה מרגיש מהצד השני.

ב. הדברים שאת/ה מתיר/ה. קל מאוד להאשים אחרים על יחסם אלינו מבלי להתייחס למה שאנו מתירים או, גרוע מכך, להצדיק זאת ב"אני פשוט טובה מדי" או "הוא צריך לקחת אחריות כי הוא החזק". אך אנשים נצלנים ובעייתיים אינם מגיעים לחיינו במקרה, הם רק משקפים את האנרגיה הקשה שבתוכנו ואת מה שאנו מתירים.

לכן הצעד הראשון הוא להפסיק להטיח האשמות ולקחת אחריות על מה שיחסנו לעצמנו מזמין ומאפשר. ואז להפסיק להתיר זאת. במקרה של משפחה קרובה זה ללמוד להציב גבולות, במקרה של חברים ובני-זוג – זה במידת הצורך לשחרר את הקשר.

ג. המשקעים הרגשיים שאת/ה נושאת. חלק הארי של המשקעים הרגשיים שלנו אינו פועל יוצא של מה שחווינו, אלא של ההאשמה כלפי אלו שאנו תופשים כאחראים לנסיבות חיינו, ושל חוסר הקבלה של מה שקרה.

הבעיה עם ההאשמה מתחילה בכך שרוב האנשים מכחישים את ההאשמות שהם נושאים. "נכון, זה לא בסדר מה שהם עשו" הם מציינים, "אבל זה מה שהם היו מסוגלים" הם מוסיפים ומדקלמים מן השפה ולחוץ, בעודם ממשיכים להאשים.

כדי להשתחרר מההאשמה ומהשלכותיה (רגשות קשים, תחושת חוסר ערך, בני-זוג בעייתיים, אנשים פוגעניים, אירועים מכאיבים ומחלות), יש קודם כול להודות בה. אם אנחנו מכחישים משהו, אנחנו למעשה אומרים שאינו קיים – ואם אינו קיים אין במה לטפל, והנגע הרעיל פשוט נותר לו שם.

רק לאחר שאנו מודים בהאשמותינו ומבינים את המחיר שאנו משלמים עליהן, כמו גם את חוסר המודעות של אחרים ואת חוסר יכולתם לפעול אחרת, יש כאלו שהאשמותיהם מתפוגגות מאליהן.

השארת תגובה