אם תעשו חיפוש ברשת, תמצאו שפע של כתבות שגורסות שאנו אלה שבוחרים להיעלב ושביכולתנו פשוט לבחור אחרת.
כתוצאה מכך, רבים, שכן חשים עלבון, מרגישים שמשהו לא בסדר אתם.
הורים עלולים בשל כך למהר ולשלול את רגשות ילדיהם ("מה יש לך להיעלב ממנה?"), ויש שעלולים לגרום לבני/בנות-זוגם להרגיש שמשהו לא בסדר אתם ("את סתם בוחרת להיעלב").
אבל אולי זו בכל-זאת האמת ומשהו לא בסדר בנו, אלה שכן נעלבים?
לא, זה סתם רעיון שהשתרש לו בקלות משום שעלבון הוא רגש שאנחנו לא אוהבים מכיוון שהוא גורם לנו לחוש קטנים ופוגע באגו.
כשאר רגשותינו, העלבון משמש כמנגנון משוב. הוא בא לומר, "מישהו התנהג אליך באופן לא מכבד ולא הוגן".
ישנו גם עלבון הדחייה שנובע ממקום ילדי ופרימיטיבי שקיים בכולנו. שם הרציונל לא משחק תפקיד, וכשמישהו דוחה אותנו או לא אוהב אותנו, אנחנו חשים מושפלים עד עפר גם אם על-פניו אין לכך הצדקה.
אם למשל, זרקתי ז*ן בעבודה וכבר ממש לא רציתי להיות שם, אני עדיין עלולה לחוש פגועה עמוקות אם אפוטר בשל כך.
העלבון הוא תגובה למכה רגשית, בדיוק כפי שכאב הוא תגובה למכה פיזית. והרי עם כאב לא נתווכח.
הסכנה הטמונה ברעיון
לרעיון שהעלבון נתון לבחירתנו עלולות להיות שתי השלכות:
א. הדחקת הרגש – ישנם אלו שמצטיינים בלדחוף את הלכלוך מתחת לשטיח ובטעות נתפשים בעיני הסובבים כחזקים בשל כך. אך בסופו של דבר הרגש שהודחק יתפרץ איכשהו – אם בתגובות מוגזמות, באמצעות הצורך בכוחניות, בצורת מחלה, דיכאון או חרדות. להדחקה תמיד יש מחיר.
(ההפך מהדחקה, דרך אגב, זה לא דרמה רגשית מטורפת – דבר שאינו בריא באותה המידה – אלא הכרה ברגש).
ב. איבוד הסמכות הפנימית – כשאנו מניחים אוטומטית שמשהו שמישהו אמר או כתבה שקראנו נכונים, אנחנו מאבדים את היכולת לבטוח בעצמנו וברגשותינו.
ואז, במקום לתת את הדעת על הבעיתיות שבמצב (התנהגותו הפוגענית של הצד השני), נשפוט את עצמנו מרה על תגובתנו למצב ונתמקד בניסיון לשנותה.
כשהעלבון מאבד פרופורציה
למרות שמדובר ברגש טבעי שחשוב לתת לו לגיטימציה, ישנם כאלה שנעלבים מכל דבר פעוט.
שמעתי על גברים נזעמים שברגע שמישהי אמרה שאינה רוצה לצאת איתם, לעתים עוד לפני הדייט הראשון, החלו להטיח בה עלבונות. זוהי דוגמה טובה לעלבון חסר פרופורציה, שמעיד שאותו גבר סובל מרגשי נחיתות עמוקים.
לעתים יראה שהעלבון חסר פרופורציה בהקשר לסיטואציה הנקודתית, אך אם נביט על מערכת היחסים ממבט על, נוכל לראות שהיא זרועה באוסף של עלבונות קטנים כגדולים, ולפיכך כל עלבון נוסף מתווסף לכל אלה שבאו לפניו ואינו עומד בפני עצמו.
איך בכל זאת ניתן להפוך פחות פגיעים?
זה שהעלבון טבעי ושאין לנו שליטה עליו ברגע האמת, לא אומר שאיננו יכולים להפוך פחות פגיעים.
אני לא מדברת על לפתח עור של פיל, זו תהיה הדחקה לא בריאה.
אז מה כן?
1. חלק מעלבונותינו קשורים לתחושת הערך העצמי, למשל כמו זה של הגבר שמגיב בזעם בעת דחייה עוד לפני הדייט הראשון. אם תחושת הערך העצמי שלו היתה מבוססת יותר אולי הוא עדיין היה נעלב, אבל לא בכזו עוצמה.
בעת דחיה רומנטית, מי שתחושת הערך העצמי שלו היתה שבירה קודם לכן, עלול להתרסק עד עפר, ואילו האחרת, שתחושת הערך העצמי שלה היתה מבוססת, תחווה טלטלה מכאיבה אך תוכל להכיל זאת ולהמשיך לתפקד ותתאושש מהר יותר.
לפיכך, כל עבודה על תחושת הערך העצמי תשפיע לטובה על מידת הפגיעות שלנו.
2. דבר נוסף שיכול להקל זו הנכונות לראות את חלקנו בסיטואציה.
יתכן, למשל, שהיחסים הרומנטיים הסתיימו בכך שהוא נפרד ממני, אך אם אקח בחשבון שזה קרה משום שהייתי מתוסכלת ואומללה והרגשתי שעוד רגע אני מתפוצצת, במשך הזמן העלבון יתפוגג.
כשביחסים בין שניים האחד מטיח בשני עלבונות, קל להתמקד בתחושת הקורבנות ולהוקיע את ההתנהגות. אך כשמנתחים את הסיטואציה ממבט על, תמיד יתגלה שגם הצד השני, זה שנדמה כנפגע, אינו שה תמים.
הנכונות לקחת אחריות על יחסנו לאחר (אם בפניו או מאחורי גבו), היא דבר שבכוחו להביא לטרנספורמציה בכל מערכת יחסים ולמנוע פגיעה ועלבון.
3. היבט חשוב נוסף הוא היכולת לנתח את מצבו של האחר.
אם אני מבינה שמשהו אינו אישי ונובע ממצבו הנפשי/רגשי של האדם שמולי או שמדובר באדם לא מודע שאינו מסוגל להביט במראה ולקחת אחריות על מעשיו – העלבון יפחת ובמקרים מסוימים אף יעלם לגמרי.
ואז, במקום להיות עסוקה ב"איך הוא מעז להתנהג אלי ככה??" אעסוק בהצבת גבולות ואקפיד על האופן בו אני מתקשרת עם אדם זה (שכן יש אנשים שכל דבר קטן מדליק אותם והם מאבדים שליטה על רגשותיהם ותגובותיהם).
כשאני מציעה זאת לאנשים, לא אחת הם מתרעמים, "מה, אני צריכה להיות כל הזמן בשליטה?" והתשובה היא שעם לא מעט אנשים אין דרך אחרת.
אבל אם תעשו זאת, זה קודם כל יתרום לכם, והמון. כי ככל שתפתחו את היכולת להגיב באסרטיביות ובשלווה, ללא דרמה ותגובתיות מיותרת – כך יתעצמו החוזק והשלווה הפנימית שלכם.
4. לפעמים אנו נעלבים פשוט משום שאנחנו מאמינים למה שנאמר.
רווקות רבות, למשל, נעלבות כשמישהו רומז שמשהו לא בסדר עם מי שבגילן עדיין אינה נשואה.
הרווקות הללו, שמצבן לא אחת טוב בהרבה משל רבים אחרים שכן נמצאים בזוגיות, לא טורחות לבחון את מצבו האמיתי של מבטא הדעה ואת איכות היחסים שלו, ולפיכך מפספסות את העובדה שהנאמר בסך הכל מקנה לאותו אדם תחושת עליונות רגעית, לה הוא זקוק דווקא משום שאינו כה מאושר.
ולעתים מספיק שמישהו יאמר משהו על השכלה גבוהה, והאחר, לו אין השכלה כזו, ירגיש מושפל.
אם אותו אדם היה בוחן את "המשכילים" הוא היה מגלה שרבים מהם לא הפכו אינטליגנטים בזכות השכלתם, ואני לפחות יכולה להעיד שיש תארים, כדוגמת השניים שאני עשיתי, שהנם משמימים ביותר.
כשאנו בוחנים כל מצב בעיניים פקוחות ולעומק, ולא מתייחסים לנסיבות שעל פני השטח כפשוטן, הזדהותנו עם רעיון כוללני כלשהו תתחיל להיסדק ותחושת העלבון והנחיתות יתחילו להתפוגג.
-:-
מקווה שעזר ובהצלחה ביישום 🙂
תגובה אחת
השארת תגובה
נהניתי ונתרמתי. תודה שרון וחג פורים שמח!