בחלק הראשון של הכתבה סיפרתי לכם מהי 'היאחזות בילדות' וכמה הרסנית היא, וגם חשפתי בפניכם את התגלית האישית שלי – שכל מה שנדרש כדי למלא את חסך ילדותנו זה לוותר על הציפיה שמישהו יפצה אותנו בגינו.
היום בחלק השני של הכתבה אציג בפניכם, בצורת דו-שיח, את ההתנגדויות שחווה כל מי שאני מדברת איתו על העניין ואתן להן מענה שיסייע לכם לבצע את הצעד הגדול ולהפוך שלמים.
"תמיד אחוש כילדה מול הורי"
הדרך שלי להבין אם משהו הוא בדרך הטבע או לא היא להביט בטבע – בבעלי-החיים, בילדים או בחברות שבטיות שיד הקִדמה טרם השחיתה אותם. במקרה זה אם תביטו בבעלי-חיים או בילידי חברות שבטיות תראו שהם מגיעים לבגרות בגיל צעיר יחסית ויוצאים לעצמאות.
כן, בחברות שבטיות זה מובן מאליו שהצעירים לוקחים חסות על המבוגרים ומטפלים בהם בערוב ימיהם (מה שנראה לחלק מה'ילדים' המבוגרים כמשהו שאינו בדרך הטבע).
"הורה לא אמור להתנהג ככה" (או "אף ילד לא צריך לחוות את זה")
'אמוּר' זה שם של דג! בפועל אין דבר כזה אמור אלא לפי הספר. נכון שהיום המון ילדים חווים כאב עצום, ומבחינתי המטרה העמוקה ביותר של עבודתי היא לגרום לכך שזה יפסיק לקרות. אבל בפועל זה עדיין מה שקורה, לכם ולאחרים.
מאחורי ה'אמור' הזה מסתתרת האשמה שהוריכם יכולים היו (או עדיין) לפעול אחרת. מה שנכון רק ברמה התיאורטית ולא ברמה המעשית. כי ברמה המעשית, למרות שהם הורים, הם גם אנשים מלאי בעיות וחסרי מודעות מספקת לעשות שינוי מהותי.
"אם אני יכולה להשתנות גם היא" (או "אבל היא כן אדם רציונלי שעשה שינויים")
לא נכון! הורייך, אחיך או כל אדם אחר לא בהכרח יכולים כל מה שאת יכולה. בדיוק כפי שלא כל אחד יכול להשיג אותם הישגים בספורט או בלימודים. הפסיקי להתווכח עם עובדות. זה גורם לאומללות.
"גם אם יש לי חלק במערכת היחסים, הוא צריך לעשות את הצעד הראשון, כי הוא ההורה"
במקרים רבים בהם הבעייתיות של הקשר עדיין נמשכת בהווה אני נתקלת במבוגרים שמצפים לכך שהוריהם יעשו את הצעד הראשון ואף יחדרו את החומה שהם הציבו מולם "כי הם ההורים".
"אתם שני אנשים מבוגרים, לא הורה וילד" אני אומרת ללקוחותיי. "ואתה האדם המודע יותר, אז התחל לקחת אחריות על הצד שלך בעניין, כי הוא לא יכול! אבל הוא בפירוש יגיב לכל שינוי שתעשה."
ההורים שלי אף פעם לא ידעו לכוון אותי!
אחת הטענות המרכזיות של "הילדים" היא שאם ההורים שלהם היו מכוונים אותם "נכון" הם היו יכולים להיות היום במקום אחר לגמרי. העובדה היא שבין אם ההורים מכוונים או לא, ברוב המקרים הכיוון שלהם הוא לא המקום שאליו הייתם רוצים להגיע, והם לא באמת דוגמה אישית לחיים שהייתם רוצים לחיות.
הסיפור שמאחורי טענה הזו נשען על האשמה וחוסר אחריות אישית. כי לפיו לא אני אשמה במקום שבו אני נמצאת בחיים אלא ההורים שלי!!! (איזו הקלה…)
ותכל'ס, בעולם של היום, עם זמינות המידע, באמת שאף אחד לא יכול לומר שהוא לא ידע על אפשרות כזו או אחרת…
"זה עצוב שלעולם לא תהיה לי אמא אמיתית"
העצב והכאב יכולים להימשך רק כל עוד אתם במקום זה של היאחזות בילדות – מרחמים על עצמכם על מה שיש ועל מה שלא היה, ועל מה שלדבריכם 'לכולם' יש. (בפועל לרוב המוחלט אין את זה).
בפועל יש (או היו) לכם הורים אמיתיים – אולי לא ההורים האידאלים שהייתם רוצים, אבל הורים. ואם תסכימו לקבל אותם כפי שהם במקום להיאחז באידאל, תוכלו ליהנות מהקשר עמם כל עוד הם כאן במקום להצטער על ההחמצה אחר-כך.
"אבל אני לא מסוגלת לקבל את זה שלאחרים יש את זה ולי לא"
נגיד שזה באמת נכון שלכולם יש את מה שלך אין, נגיד. בין אם תקבלי את זה או לא – זה מה שיש. המלחמה במה שלא ניתן לשנותו היא האומללות הגדולה ביותר, לא המצב עצמו. נסי ותווכחי.
"אני צריכה להיות במקום טוב יותר מבחינה רגשית כדי לוותר על הציפיה למילוי החסר"
זה מה שאמרה לי לאחרונה אחת מלקוחותיי. "ואיך בדיוק תגיעי למקום טוב יותר אם את ממשיכה להיאחז במה שבעצם גורם לך להיות במקום שבו את נמצאת?" שאלתי אותה.
"אז מה, פשוט להתעלם מזה???"
לא להתעלם אלא לקבל את זה שזה לא יקרה לעולם. פשוט משום שזו עובדה.
למרבה השמחה הפלא הוא (למרות שלא ניתן להוכיח זאת מראש) שברגע שאנו עושים את הוויתור הפנימי כל מציאות חיינו משתנה מקצה לקצה והחסך פשוט נעלם!!!
"אבל זה קשה ומפחיד להיות אדם מבוגר"
המשפט הזה הוא לא יותר מסיפור עצוב שאינו קשור למציאות. במציאות אתם ממילא מבוגרים! בין אם אתם מקבלים זאת מנטלית או לא! והקושי הגדול ביותר הוא האומללות העצומה שיוצרת ההיאחזות בילדות, לא קבלה מנטלית של עובדה קיימת.
נכון שהחיים מזמנים לנו לא אחת אתגרים, אבל הרבה יותר קשה להתמודד עמם כשאתם תופשים את עצמכם כילדים חסרי אונים.
ולמי שעדיין לא השתכנע לוותר על ההיאחזות המגונה בילדות הנה כמה מההשלכות ההרסניות שלה:
1. לא אחת נוכחתי שאנשים שחוו הפרעות אכילה או חרדות 'נפלו' למצב זה באופן לא לגמרי מודע כדי לגרום להוריהם לטפל בהם כבילדים קטנים. אבל גם כשהצליחו בכך זה לא מלא את הבור שבתוכם.
2. כל עוד קיימת הציפיה שההורה ישתנה או האשמה על מי שהיה בעבר, נלווה לכך רגש שאני מכנה טינה (שמהותו טיפוח האשמה לאורך זמן). לטינה אנרגיה הרסנית ביותר, לה השלכות מרחיקות לכת על רמת האושר שלכם, על האנשים והאירועים שאתם מושכים לחייכם ואפילו על מצבכם הבריאותי.
כן, לכל טינה נלווים באופן אוטומטי רחמים עצמיים – כי אם מישהו אשם אני הקרבן. הקרבן הוא ייצור קטן, חלש וחסר אונים, והאנרגיה של הרחמים העצמיים היא הדבר המעכב והתוקע ביותר, כבִּיצה מבאישה.
3. בעיות בזוגיות – כפי שציינתי בחלק הראשון של הכתבה זוגיות היא סימטרית וכל עוד אתם מלאים בכאב תמשכו אדם כזה לחייכם, גם אם על פני השטח הוא יראה יציב וחזק. וזה בוודאי לא יגמר טוב…
4. פגיעה בילדיכם – כל עוד אתם 'ילדים' הנושאים בתוכם את רעל הטינה 'תורישו' כאב לילדיכם באופן אוטומטי! שכן ילדים מושפעים יותר מכול ממצבם הפנימי של הוריהם ולא ממה שמשדרים ההורים על-פני השטח. ואם אתם סוחבים את המטענים הללו קרוב לוודאי שתפגעו בהם גם באופן מעשי ולא רק מאחורי הקלעים.
5. ה'ילד' תמיד מרגיש בודד לא משנה כמה אנשים יש סביבו. כי לא מספיקה החברה, הוא זקוק לכך שתמיד יבינו אותו, יכילו אותו וייתחשבו ברגשותיו. עם הוויתור על ההיאחזות בילדות לפתע יש לנו את עצמנו והבדידות הקיומית נעלמת (למרות שעדיין נרצה בחברתם של אחרים..).
6. אומללות!!! האומללות הגדולה ביותר היא תמיד חוסר הנכונות לקבל את המצב ולא המצב עצמו.
לכן אני מזמינה אתכם לוותר היום על הציפיה הלא-ראלית שמישהו ישלים עבורכם את החסר, ללא תנאים וללא הבטחות! פשוט כי זה לא יקרה!!! לא בגלגול הזה.
ומכיוון שאני אישית כבר עשיתי את הצעד אל תוך הלא-נודע הזה אני יכולה להבטיח לכם שהוא טומן בחובו ניסים ונפלאות 🙂
סופ"ש מלא אהבה!
שרון
-:-
לקריאה נוספת:
9 תגובות
השארת תגובה
מודה מאוד על התייחסותך
איך פשוט "מוותרים"?
כשמגיעה תחושת "החור",הבדידות?
פשוט לתת לזה לעבור בלי לחפש מי "יציל" אותי,כולל אתרי היכירויות?
איך מזמנים קשר שלא "פצוע"?סימטרי כמוני?
היי ליאור,
בעקרון עבודה על מצב רגשי היא לא באמצעות משפט או תרגיל קסם.
זה לא שאני יכולה לתת לך עכשיו נוסחה קצרה שתשנה את כל התמונה.
מה גם שאני לא מכירה אותך באופן אישי, ואף שאני מבינה מה את מתארת, אבל אני לא יודעת מהם כל המרכיבים בחייך שמשפיעים על מה שקורה ומה בדיוק המצב הפנימי שלך.
בנוגע לסימטריה בזוגיות ולמה שהעולם משקף לנו ככלל, לא רק בזוגיות, בדיוק הוצאתי פרק בפודקאסט שמדבר על כך:
https://fear-to-love.pinecast.co/episode/fd600fd8/19-
אם לא האזנת עדיין, כדאי. כך גם לפרקים נוספים בפודקאסט, כגון "למה לי חוסן רגשי??"
גם הספר שלי יכול לסייע:
https://www.shahafcoaching.co.il/choice
וכמובן, אם תרצי לשוחח ולראות כיצד אני יכולה לסייע באופן אישי, את יכולה תמיד לפנות:
https://www.shahafcoaching.co.il/meetme
שרון , אנשים שחווים הצטלקות בחיים זה שלהם גם אם יומצאו מליון שיטות וטיפולים של בעד ונגד.
נכון שלהיתפס ולהאחז בזה התוצאה הרסנית ומזיקה.
ויחד עם זאת אני לא בטוחה שאת במקום להבין מה דמות של הורה יכולה לעשות בחיינו. החוכמה שלנו לפחות מה שאני מרגישה זה ללמוד מעברך ולהשתדל לעשות דברים אחרת לפחות לפי אמות המידה שלנו.
לא יודעת האם את עדיין קוראת תגובות
הכתבות שלך מאירות ומעירות
נכון שלהאחז בפצעי הילדות לא מקדם ואין אף אדם שימלא את ה"חור השחור" ,(אני עושה את זה כל פעם שמחפשת זוגיות)
עדיין לא הבנתי איך וויתור על היאחזות יעלים את הבדידות,הרי ה"ילד"תמיד בודד .
אי אפשר להתעלם מהילד ומרגשותיו.
ואיך באמת ממלאים את החור השחור ,האם בלדבר עם הילדה הפנימית?תודה
היי, כן, בטח שקוראת תגובות.
ושמחה שאהבת את הכתבות!
לא הבנת איך ויתור על היאחזות בילדות יעלים את הבדידות כי צריך לחוות את זה.
אבל למעשה לאחר הוויתור על ההיאחזות בילדות אין ילד.
יש אדם בוגר.
ברור שבמובנים מסוימים – ודווקא החיוביים שבהם – אנחנו תמיד ילדים. כלומר, אוהבים להשתטות, לעשות כיף, לצחוק וכד'
אבל לא במובנים השליליים של "הילד המגודל" זה שצריך שמישהו יכיל, יגונן, יטפל רגשית, יקח חסות – ולא משנה מה עושים עבורו זה לעולם לעולם לא מספיק (כי לא ניתן למלא את הבור הזה).
בהצלחה!!
נ.ב. אפשר לעשות תהליכים של שיח עם הילד הפנימי. זה נחמד, משחרר ומפיל אסימונים לא אחת, אבל זה לא תחליף לוויתור על היאחזות בילדות ברמת התוצאה.
אהבתי. מזדהה כי צברתי אכזבות וכעסים מול אימא. עם השנים הממש אחרונות מנסה לחשוב אחרת ולהבין שזה לא ישנה ולא יועיל. אכן השלמה מחודשת ושיפור ביחסים. יותר לטובתה מאשר כנגדה. תודה
היי ורד,
שמחה מאוד לשמוע שנגע לך!
מה שכן חשוב להבין כדי לא לצבור עוד כעסים זה כיצד להציב גבולות בצורה אפקטיבית:
https://www.awakening.co.il/875/borderlines/
וגם להבין מה אדם מסוגל ומה לא:
https://www.awakening.co.il/2162/expectations/
ענק! 2 חלקים של מסר/כתבה שקראתי בעיון רב ועשו לי סדר, ובעיקר משכו אותי להבין כמה דמות קורבנית הייתי, וכמה סיפרתי לעצמי. סיפורים עצובים על אמי וילדותי בהם התכסיתי כתירוץ למה אני לא מצליחה יותר בחיי.
תודה על כתיבה נוקבת ששמה את הדברים, במלוא הכאב, על השולחן בגלוי מבלי להסתתר מאחורי כלום, אלא מסתכלת לעובדה ולמציאות בעיניים.
תבורכי.
בהצלחה .
חג שמח.
הי, שמחה לשמוע שדיבר אליך ועזר 🙂