האם הכעס שלכם נורמלי?

ממש, אבל ממש אין צורך שתגיעי למצב הזה!
ממש, אבל ממש אין צורך שתגיעי למצב הזה!

כאשר אתם רוצים לדעת האם התנהגות או רגש מסוים הינם טבעיים הביטו בילדים קטנים או בבעלי-חיים. אחד הרגשות שרבים חושבים שאינו טבעי ופעמים רבות אף אינם מתירים לעצמם להרגישו הינו כעס. לא אחת תשמעו אנשים אומרים "אם ארשה לעצמי לכעוס אני מפחד שלא אשלוט בזה". אך על-אף שאינם מתירים לעצמם להביעו, בשלב כלשהו כעסם תמיד מתפרץ ללא שליטה. באופן אירוני דרך פעולתם מביאה בדיוק לדבר ממנו הם רוצים להימנע. דווקא כשילמדו להכיר בכעסם, לכבד אותו ובעת הצורך להביעו ללא דרמה ותוקפנות מיותרת, ההתפרצות הרגשית חסרת השליטה לא תגיע לעולם.

כעס הוא רגש טבעי ונורמלי. הוא משמש כסמן המורה לנו מה נכון עבורנו ומתריע על צורך בשינוי. הדרך להתגבר על כעסנו אינה בעזרת ניסיון לשכנע את עצמנו שאין על מה לכעוס אלא בעזרת שינוי ההיבטים החיצוניים המעוררים אותו. להלן העיקריים שבהם:

לא מעזים לכבד את גבולותינו
הפחד מהכעס גורם לכך שפעמים רבות בעוד מבפנים ברור לנו שהגיע הזמן לומר "לא" או "עד כאן", אנו ממשיכים לחייך ולומר "כן" ו"בסדר". הקושי בהצבת גבולות ובכיבוד העצמי מופיע מול אלו שאנו מחשיבים מעלינו או חוששים מתגובתם. הורים רבים, לדוגמה, חוששים להיות תקיפים עם ילדיהם, אם משום שזה נראה להם 'לא בסדר' או מחשש שהילד יפסיק לאהוב אותם. אך אותם הורים שמדחיקים את כעסם ומתרָצים בפני ילדיהם מוצאים את עצמם לא אחת מתפרצים בתוקפנות כלפיהם.

תקיפות היא עניין טקסי שבא להציב גבולות ולומר, בטרם מופיע הכעס, "עד כאן" או "אני הוא זה שמנהל כאן את העניינים", בדיוק כמו אצל בעלי החיים שמסמנים זה לזה "זו הטריטוריה שלי", על מנת למנוע מלחמה מיותרת.

משתמשים בכעס כבמניפולציה
מגיל צעיר אנו לומדים להשתמש בכעס פשוט משום שזה מביא תוצאות. כשהילד צורח בבכי ואמא נשברת הוא לומד להשתמש בכך, אך מהר מאוד הוא גם לומד להאמין לדרמה שיצר, וכך כמבוגרים, אנו לומדים לראות את עצמנו כקורבן ובקלות מגיעים למצב בו איננו שולטים בהבעה דרמטית של כעס המלווה בבכי ובצעקות. מניפולציה נוספת בה נעשה שימוש רב היא מה שנקרא 'כתף קרה', בה אנו עוטים פרצוף כועס על מנת שהאדם שמולנו יבין את אשמתו וירצה אותנו.

הבעיה עם שימוש בכעס כמניפולציה היא שהמניפולציה עצמה מגבירה את תחושת הכעס, מעוררת תחושת מסכנות, ושברגע שאנו משתמשים בכך זה הופך לאמת עבורנו.

כועסים על כך שמרחמים עלינו
כאשר מישהו מרחם עלינו זה גורם לנו לראות את עצמנו כחלשים, להתבייש בעצמנו ולהסתגר בפניו. כשאם, לדוגמה, מרחמת על בתה שלא נישאה ורואה אותה כמי שזקוקה לפיצוי ולתמיכה היא מאמינה שבדאגתה היא מפגינה אכפתיות ואהבה, בפועל היא רק מטילה עול נוסף על כתפי בתה.

פעמים רבות אנחנו מצפים לכך שהורינו או הקרובים לנו יראו אותנו כבעלי עוצמה על-מנת שנוכל לראות את עצמנו ככאלה, וזועמים כאשר זה לא קורה. אמנם כילדים אין לנו שליטה על היחס שאנו מקבלים, אך משאנו מבינים שהעולם תמיד משקף לנו את יחסנו לעצמנו ביכולתנו לשנות את המצב ולהפסיק, קודם כל, לרחם על עצמנו.

משתמשים בהאשמה בכדי להסיר מעצמנו אחריות
כעס כלפי מצב לא רצוי כגון מעמד בו נוצלנו או לא קיבלנו תמורה הולמת לכספנו, הינו בסך הכל תזכורת שאומרת "במעמד שכזה איני רוצה למצוא את עצמי שוב". כאשר אנחנו מוסיפים על הכעס האשמה והופכים אדם אחר אחראי למצבנו, אנו מעצימים ומנציחים את הכעס. ללא האשמה ימשך הכעס כל עוד אנו נזדקק לתזכורת שבו, עד שיתפוגג. הוא יסייע לנו ללמוד להיכן אין ברצוננו לשוב וכיצד נוכל לפעול באופן מועיל יותר באירוע עתידי דומה.

מבטלים את עצמנו ואז כועסים כשמישהו לוקח על זה טרמפ
ביטול עצמי, אחת הסיבות העיקריות לכעס בתרבותנו, הינו חוסר כבוד לעצמי; ביטול הצרכים והרצונות האישיים המושמעים על-ידי קולנו הפנימי. נשים, לדוגמה, מוצאות עצמן פעמים רבות במצב בו הן נושאות בעול מטלות הבית או הטיפול בילדים בצורה שאינה שוויונית ואינה הוגנת. לעיתים הן אינן מעזות להודות אף בפני עצמן שזה מפריע להן, אך גם כשהן מצליחות כביכול להצדיק את המצב נפשן מתקוממת בכעס.

ביטול עצמי בוטה הוא ניהול מערכת יחסים עם בני-זוג שאינם פנויים, פיזית או רגשית. רבים נמצאים במצב זה ונאחזים בשלל תירוצים בכדי להצדיקו: "זה עדיף מכלום", "אני לא יכולה בלי סקס" או "גם אם הוא היה פנוי לא הייתי רוצה לחיות איתו". תחושת ההשפלה העצמית הטמונה ביסודה של מערכת יחסים כזו היא כה גדולה עד ששום תירוץ לא יוכל להעלים את עקבותיה. לעיתים, בים ההצדקות, רק הכעס שמסרב לשכוח ממשיך להתריע על כך.

בגידה עצמית הינה סוג נוסף של ביטול עצמי, היא עלולה להופיע מול הורינו, כאשר אנו נוהגים בהתאם לציפיותיהם במקום בהתאם לרצוננו, מול ילדינו כאשר אנו נכנעים שוב לנדנודיהם בשביל עוד דקה של שקט, מול חברות אותן אנו חוששות לאבד באם נביע את דעתנו, בקיום יחסים אינטימיים ללא חשק או במשימה האחת יותר מדי שהסכמנו לקחת על עצמנו בעבודה. פעמים רבות ננסה להצדיקה בפני עצמנו במשפטים כגון: "אי אפשר לחשוב רק על עצמך", "מה אני יכול לעשות?" או "יש דברים שחייבים לעשות".

אולי תשאלו "למה שמישהו יקח טרמפ על טוב לבו של האחר?" התשובה היא שמשום שרובם המוחלט של בני תרבותנו נושאים כאב, תסכול ותחושת חוסר ערך בראש מעיניהם נמצאת מטרה אחת – שיכוך מכאוביהם והעצמת ערכם העצמי. בדרך למטרה הם לא יהססו להשתמש במי שמתיר זאת. רבים מביניהם עדיין אינם מסוגלים להבין שדרך פעולתם רק יוצרת כאב נוסף ומנציחה את תחושת חוסר הערך שהם נושאים. ולכן, במקום לבזבז חיים שלמים בלנסות להסביר להם את טעותם, רצוי ללמוד להציב גבולות מולם.

מטפחים טינה הרסנית
בעוד כעס נחשב לחולשה, אחותו החורגת, הטינה, נחשבת לחוזקה
. טינה אינה כעס טבעי אלא סיפור עצוב על מה שקרה שמחייה את הכאב והכעס לאורך זמן, לעיתים לאורך חיים שלמים. טינה היא טיפוח האשמה כלפי אדם/קבוצת אנשים על פגיעה בנו או באלו עמם אנו מזדהים. הטינה עלולה להיתפש כמוצדקת ואף ראויה, שכן ביסודה עומדים לא אחת מעשים פוגעניים ומכאיבים ביותר. כאשר אנו שומרים טינה לאדם אחר אנחנו מחזקים באמצעותה את ה'הוכחה' לכך שאנחנו טובים ממנו. החיזוק העצמי שמקנה הטינה מקשה על רבים, למרות הכאב העצום שהיא גורמת, לוותר עליה. אך ככל חיזוק עצמי מנטלי מנציחה הטינה דווקא את התחושה ממנה אנו מנסים להימלט – שערכנו נרמס ושאיננו שווים דבר – שאם לא כן, מדוע עלינו להנציחה? הטינה מחפשת אשמים, וכשיש אשמים מוכרחים להיות גם קורבנות חסרי ישע, ולכן כרוכה הטינה ברגש הרסני לא פחות – רחמים עצמיים. הטינה דוחפת את בעליה להתנהגות קיצונית: התפרצויות רגשיות חסרות שליטה, מחשבות מוגזמות ולא מציאותיות ופעולות תוקפניות שמונעות מתאוות נקם, כאלה שגורמות בדיעבד להלקאה עצמית מכאיבה.

ויתור על הטינה, כלומר סליחה, אינו אישור למה שנעשה, אלא הבנה שכאב וחוסר מודעות הניעו את הפוגע, ושכל עוד אנו נושאים את הטינה ממשיך האירוע לחיות בתוכנו ולזהם את חיינו.

כיבוד כעסינו מחד, וויתור על טינה, האשמה ורחמים עצמיים מנגד, הינם המפתח לחיים משוחררים מכאב רגשי וממשקעים עצומים של כעס מודחק שמתפרץ שוב ושוב ללא שליטה.

-:-

קישור לכתבה כפי שפורסמה ב-Ynet

7 תגובות
  1. כוכב

    כתבה חשובה ביותר ותודה על כך. הייתי מוסיף שחשוב גם לכבד את הכעס. לכבד את המקום שמרגיש שלכל הפחות זכותו לכעוס. מתוך כבוד תבוא ההקשבה ומשם האפשור הפתיחה והגדילה. תודה.

    • שרון שחף

      מסכימה. מאוד חשוב לכבד את כעסינו ולנסות להבין מדוע הם קורים במקום סתם לשפוט את עצמנו כ'לא בסדר'

  2. הופ

    תודה על הפוסט, אבל, איך מוותרים על הטינה?? היא פשוט שם… אז איך באופן פרקטי מוותרים עליה? פשוט להגיד לעצמי שוב ושוב שאין בי טינה??
    תודה רבה מראש על העיצה…

    • שרון שחף

      הי הופ,
      שינון אינו אפקטיבי.
      קודם כל צריך לרצות לוותר על הטינה.
      כל עוד איננו מבינים את המחיר שאנו משלמים עליה למה שנרצה בכך? שהרי הטינה הופכת אותנו לטובים וצודקים יותר מאלו שפגעו בנו.

      מעבר לכאב המיידי שהיא גורמת בדמות כעס מכלה, כאב, תחושת דכדוך וחוסר אנרגיה, לאורך זמן יוצרת הטינה ביטויים פיזיים מכאיבים וקשים. רבות מהמחלות הקשות ביותר נגרמות בשל טינה הגודשת את נושאהּ.

      ברגע שאנו נושאים טינה אחת היא ממשיכה להתשקף מולנו וכאילו במקרה עוד ועוד אנשים פוגעים בנו וגורמים לנו כאב.

      ומעל הכל, במקום לספק חיזוק עצמי כפי שהיא מבטיחה היא מנציחה את תחושת חוסר הערך שבנו, שכן המסר אותו אנו משדרים לעצמנו מאחורי הקלעים הוא "אם לא הייתי חסרת ערך לא היה לי צורך להוכיח שאני טובה ממישהו אחר".

      מקווה שעוזר,
      שרון

השארת תגובה