הפרעת האכילה שגם את סובלת ממנה!

אני כיום

כ-80-90% מהנשים ואחוז לא מבוטל מהגברים מתעסקים כיום באופן אובססיבי במשקלם ובמה שהם אוכלים, הם נעים בין תקופות של מניעה לתקופות של זלילה ולעולם אינם משיגים איזון לאורך זמן. הם אינם מוגדרים כבעלי הפרעות אכילה אך למעשה הם סובלים ממה שאני מכנה "הפרעת האכילה התרבותית".

מדובר בדפוס אכילה שאנשים למדו לראותו כנורמה; נשים שמגיעות אלי מצהירות שזה ברור שיש להן עניינים עם אוכל "כמו אצל כל אשה, לא?" אז זהו שלא!

אינני דיאטנית ומעולם לא עברתי הכשרה מקצועית בתזונה, אך בגילאים 15-23 הייתי בולימית, כאשר בתקופות רגיעה סבלתי "רק" מאותה הפרעה. לקראת גיל 23 התעוררתי בוקר אחד והבנתי שלא רק שאני חושבת כל היום על אוכל אלא שהדרך בה אני נוקטת אינה מקרבת אותי ליעדי. באותו בוקר החלטתי שלעולם לא אעשה שוב דיאטה, גם אם זה אומר שאחיה כל חיי עם המשקל העודף ממנו סבלתי אז. החלטתי גם שאת אותם הדברים שגרמו לי לזלול אהפוך לחלק אינטגרלי מהתפריט שלי, ובמשך שנים לאחר מכן ארוחת הבוקר שלי היתה מורכבת מקפה ועוגיות (וזה לא היה הדבר המתוק היחידי שאכלתי באותו יום).

מאותו יום התחלתי "לשמור", כלומר, לאכול כל מה שאני רוצה אבל תוך תשומת לב סבירה לכמויות. ברגע שחרב הדיאטה הוסרה מעל ראשי כבר לא רציתי, כמו בעבר, לחסל חבילת שוקולד שלמה. ידעתי שאוכל לאכול שוקולד היום, מחר, מחרתיים ועד סוף ימיי, וכתוצאה מכך הגעתי למצב שיש לי שוקולד בבית ואני לא נוגעת בו, מה שבעבר היה פיקציה.

במשך השנה שלאחר מכן משקלי התאזן ועד היום, 25 שנה אחרי, אני רזה ובמשקל פחות או יותר קבוע. אני עדיין חושבת לא מעט על אוכל, אך לא באופן אובססיבי אלא כי אני אוהבת לאכול ואוכלת די הרבה (להערכתי בין 1700-2000 קלוריות ביום, אני לא סופרת). אני אוהבת אוכל בריא אך אוכלת גם מאכלים לא בריאים, ולעולם אין לי רגשות אשם, הכי הרבה כאב בטן או בחילה.

הכשלים העיקריים בדרך להצלחה!

כשניגשים לנושא הדיאטה חשוב קודם כול להבין שרבים מגלגלים מיליארדים על חשבונכם כאשר הם ממציאים תיאוריות חדשות לבקרים, כדוגמת הרעיון שאם תאכלו קצת סוכר תהפכו למכורים! ועוד הרבה רעיונות מופרכים שנועדו לגרום להם להתעשר ולהותיר אתכם עבדים לדיאטה שלעולם לא תצליחו ליישם לאורך זמן.

דבר נוסף הוא, שכל מי שעשה דיאטות יודע, שכל דיאטה סופה בזלילה. גם דיאטה שנחשבת מאוזנת מבחינה תזונתית. ראשית, דיאטה של 1200 קלוריות היא דיאטת רעב, אף לאשה קטנה כמוני, במובן שהיא תותיר אתכם רעבים כל הזמן, עד שלא תוכלו עוד ותאכלו יותר מדי. שנית, קיים ההיבט הפסיכולוגי – כאשר אני מונעת מעצמי מאכלים מסוימים אפתח תשוקה בלתי נשלטת דווקא אליהם ובסופו של דבר אזלול מהם בהגזמה.

את הזלילה מחזק רעיון נוסף לו אקרא "מחר דיאטה", המחר הזה יכול להיות מחר פשוטו כמשמעו, או יום כלשהו בו אחזור "לאכול בריא" (כלומר, לעוד דיאטה נוקשה). וגם אם המחר זה אינו קורה כבר חודשים, הרעיון שעומד מאחוריו הוא שעלי להספיק כמה שיותר עד שהוא יגיע – כלומר, לזלול. זהו בדיוק הרעיון עליו אני ויתרתי כאשר השתחררתי סופית מהפרעות האכילה ומהעיסוק במשקל ובאוכל.

עוד מושג הרסני שתפס תאוצה בשנים האחרונות הוא מה שמכונה "אכילה רגשית". מאחורי המושג התמים לכאורה מסתתרת תיאוריה המניחה שכל פעם שאנחנו רוצים משהו טעים ולא בריא, או שאנו אוכלים כשאנחנו לא ממש רעבים – זוהי אכילה רגשית. לפי רעיון זה אנחנו אמורים לאכול 3 ארוחות סופר משעממות ודלות קלוריות ביום ולא לחשוב בכלל על אוכל. כמובן שזה לא מציאותי. אוכל הוא אחת מהנאות החיים, ואין שום בעיה עם שילוב של מאכלים פחות בריאים או עם אכילה גם כשאיננו ממש רעבים אלא מחפשים התעסקות כלשהי או נחמה (במצב של איזון תזונתי זה לא יגיע לזלילה).

אבל אני לא מצליחה לרדת!!

שני כשלים עיקריים מונעים מרובנו לרדת ולשמור על משקל תקין לאורך זמן:

תנודות בין הרעבה לזלילה – רוב האנשים, גם כשהם עושים דיאטה מאוזנת, משחקים במה שאני מכנה "משחקים מלוכלכים" עם עצמם. הם אוכלים פחות מהתפריט הנתון, "שוכחים לאכול" וטוענים שאינם רעבים. זה משפיע על מצבם הבריאותי, הנפשי, וכמובן מסתיים בזלילה. הגוף מצדו, מבין שהגיעה עת "בצורת", ומתחיל לאגור שומנים כדי לשרוד, וכשהם שוב נופלים לזלילה העלייה במשקל מהירה הרבה יותר.

שיפוט עצמי מחמיר ורחמים עצמיים – שיפוט עצמי מחמיר בכל פעם שאנו אוכלים "יותר מדי" או משהו "אסור" גורם למתח תמידי ולתחושות קשות כלפי עצמנו. בנוסף לכך, הסובלים ממשקל יתר נמצאים חלק ניכר מהזמן במצב של רחמים עצמיים ואף של שנאה עצמית. הם נשקלים באופן אובססיבי ומגיבים בהיסטריה לכל 100 גרם שהתווספו למשקלם.

הגישה המוקיעה והשלילית כלפי עצמנו גורמת גם לכך שאם כבר "חטאנו" נכנס לסשן זלילה "כי אני ממילא שמנה ומגעילה, ולא משנה מה אעשה לא אצליח לרדת במשקל."

גישה זו גורמת גם ללחץ מתמיד, וכאשר אנחנו בלחץ נכנס לפעולה הורמון הסטרס, קורטיזול. זהו הורמון חיוני שנועד לסייע לגוף להתמודד עם מצבי Fight or Flight אך כאשר הוא נמצא ברמה מוגברת בגוף הוא עלול לגרום לתשוקה מוגברת למזון מתוק, שומני או מלוח, וכתוצאה מכך להשמנה.

כמובן שרמות המתח שלנו מושפעות לא רק מנושא המשקל והאוכל, ולכן אם אין הלימה בין כמות המזון שאתם צורכים למשקלכם, כדאי לבחון גם היבט זה ולחפש באופן אקטיבי דרכים להורדת המתח.

הגישה השפויה

הגישה השפויה, אותה אני אימצתי ועליה אני ממליצה, היא קודם כול לאכול! לאכול כמויות שיותירו אתכם שבעים, לשלב מאכלים אהובים ולא בריאים לצד מאכלים בריאים שאתם אוהבים, לגלות סלחנות כלפי הגזמות, להפסיק לפחד מאוכל (קרואסון אינו אסון!) ולשלב בתפריט יום-יום מאכלים "אסורים". בקיצור, לאכול נורמלי, כפי שאוכל ילד שאינו חושב על כך או אדם רזה ומאוזן באמת.

אלמנט נוסף וחשוב שתומך בתהליך הוא ספורט, אבל גם כאן איני ממליצה על הגזמה שתתיש אתכם ותותיר אתכם בסופו של דבר על הספה.

הדבר היחיד עליו תצטרכו לוותר אם תאמצו את הגישה השפויה הוא ירידה חדה במשקל. לי זה לקח כשנה, אבל מאז נותר משקלי על כנו 25 שנה ואני משוכנעת שכך יוותר לשארית ימי.

ולא, אין צורך לפתור את כל הבעיות הרגשיות שלכם כדי לעשות זאת. אני הצלחתי בכך שנים לפני שהשתחררתי ממרבית המטענים הרגשיים שלי. אבל אם אתם מרזים ועדיין שונאים את עצמכם וחושבים שאתם שמנים, אז יש כאן בעיה שדורשת טיפול נוסף.

-:-
עוד בנושא:
מדריך סודות הדיאטה המוצלחת שלי
ההדרכה המקיפה "שוקולד זה מרזה"

אהבתם? מוזמנים לשתף
השארת תגובה