איך להפוך לאדם חזק ומאוזן ששולט ברגשותיו?

השבוע יצא לי לשוחח עם כמה נשים שמצאו את עצמן במערבולת רגשית לאחר שספגו דחייה בקשר רומנטי. שוב מתחננות בפניו, שוב מטיחות בו את כעסן, שוב בוכות באזני החברות או לבד עם עצמן.

נכון שהתחום הרומנטי מטלטל במיוחד עבור רבים מאיתנו, אבל התחושה הזו של לא לשלוט בתגובותיי ולהתבאס על עצמי רצח לאחר מכן מוכרת לרבים לא רק מתחום זה.

זה יכול לקרות כששוב אנחנו מדברים לא יפה להורינו או לילדינו ואחר-כך חשים אשמה, או בעבודה כשאנו מרגישים מותקפים או נעלבים ומגיבים בצורה אגרסיבית שגורמת לנו להתבייש בעצמנו אחר-כך.

לי היה בעבר קושי גדול עם הנושא. בכל פעם מחדש הייתי מבטיחה לעצמי "מחר אני פותחת דף חדש", ובכל פעם מחדש זה לא החזיק מעמד.

היום אני רוצה לשתף אתכם בשלושה צעדים שסייעו לי לשנות את המצב, ויכולים לסייע גם לכם לפתח חוסן רגשי שיעמוד לרשותכם גם במצבים מאתגרים.

1) לשתף במקום "לפרוק"

אחד הדברים שכל לקוח חדש שמגיע אלי שומע זו ההמלצה להפסיק "לפרוק".

אני תמיד מסבירה שאותה פריקה כביכול אינה פורקת כלום אלא מלהיטה את הקיטור שבתוכנו בלבד.

"אבל אם לא אביע את רגשותיי אתפוצץ מבפנים," הם תמיד אומרים.

לכן חשוב לי להבהיר, לא אמרתי להפסיק לשתף את רגשותיכם, לא אמרתי להיחנק עם הכול בפנים, אמרתי לשנות סגנון.

הדברים העיקריים שמבדילים "פריקה" מזיקה משיתוף בריא הם:

אינטונציה – בכיינית ומאשימה לעומת מדודה.
בחירת המילים – בוטות, מאשימות, מתבכיינות, מוגזמות, לעומת נאמנות לאמת.
העוויות פנים – מוקיעות, מרמזות או בוכיות מול כאלו שמשקפות רגש טבעי ללא הוספת מימד דרמטי.
חזרתיות – כשאנו "פורקים" נשתף עם כל מי שמוכן להאזין כדי לקבל צידוק והסכמה, ובכל שיחה שכזו נחזור על דברינו שוב ושוב ושוב (ושוב). שיתוף בריא יעשה עם מספר מצומצם יחסית של אנשים ובצורה עניינית הרבה יותר.
ראיית חלקנו בעניין – כשאנו "פורקים" או "מוציאים קיטור" אנחנו הצדיקים התמימים שנעשה להם עוול. אך בכל סיטואציה יש לנו חלק במה שקורה, ואם איננו בוחנים זאת – פספסנו בגדול.

אז החלו עוד היום לשתף במקום לפרוק ותראו איך חלק ניכר מהכאב והתסכול שהלהטתם בתוככם באמצעות מילותיכם מתפוגג מאליו.

2) לחיות בבחירה

לספרי קראתי 100% בחירה, ולא אחת נשאלתי האם הכוונה היא לחיות במציאות שבה הכול מתרחש בהתאם לרצוננו.

אך למרות שספרי מציג תובנות שמאפשרות להגביר שלווה ואושר, לפתח הערכה עצמית ולשפר מערכות יחסים, לא לכך התכוונתי בשמו.

לחיות בבחירה זה קודם כול להכיר במניעינו האמיתיים. להודות בפני עצמנו שבכל מצב בו אנו נשארים יש לנו גם תועלת, ושאף אם אנחנו מדברים כבר שנים על השינוי הרצוי, עדיין איננו מוכנים לשאת במחיר הכרוך בו.

כשאיננו חיים בבחירה אנו מתמלאים בתחושת קורבנות, ובמקום ליהנות ממה שיש לנו אנחנו אומללים ומתוסכלים חלק ניכר מהזמן.

לכן, בחנו את החזיתות בחייכם בהן אינכם שבעי רצון ושאלו את עצמכם:

"האם אני מוכנה לקום וללכת כעת?
"האם אני מוכן לנקוט צעד לשינוי המצב ברגע זה?"
ואם התשובה היא לא, וותרו על הדיון המנטלי העקר ועל התלונה.

חזרו לשאלות אלה בכל פעם מחדש בעת שיעלה התסכול והשאלה האם הגיע הזמן לשנות את המצב.

3) להפסיק להתלונן

"התסכול מביא לתלונה" אמרה לי אחת מלקוחותיי לא מזמן.

"לא," אמרתי לה, "התלונה מביאה לתסכול".

ההמלצה להפסיק להתלונן, עליה אני חוזרת בכל הזדמנות, היא אחד המפתחות הגדולים לשלווה פנימית, יציבות נפשית ואושר.

כל תלונה היא סיפור קטן ועצוב שאנחנו מוסיפים על המצב. היא מגבירה אומללות, תסכול וכעס. ואף אם היא מספקת פורקן רגעי, היא אינה משחררת דבר.

כשאנו מבקשים משהו בתלונה אנחנו מעוררים התנגדות בצד השני, וממלאים את עצמנו באנרגיה שלילית שמושכת אלינו עוד חוויות שליליות.

מניסיון אני יכולה לומר שלהפסיק להתלונן זה לא קשה, להפך, זה יוצר הקלה עצומה ומשנה באופן מיידי את האופן בו אנו חווים את המציאות.

החלו בקטן – בחרו יום, או אפילו אירוע כגון ארוחת ערב משפחתית, והתחייבו בפני עצמכם שלא להתלונן במהלכו.

אם תצליחו נהדר, ואם לא, אל תכעסו על עצמכם, פשוט נסו שוב.

לאחר שאנחנו מפסיקים להתלונן בקול רם חשוב להתחיל לשים לב לתלונה הפנימית שחוגגת לה בראשינו.

ומה לעשות איתה? פשוט להצביע עליה ללא שיפוט ולומר לעצמכם: "אני מתלוננת/מתבכיינת/מקוננת".

לעתים מייד כשנשים לב לכך הקול הפנימי ישתתק, ובפעמים אחרות הוא יאמר בטרוניה: "אבל מי לא היה מתלונן על דבר כזה???"

במקרה כזה אל תשפטו את עצמכם, פשוט הבחינו בכך והבינו שאתם עדיין מאמינים שהנסיבות הן המקור לאומללות ולא מצבכם הפנימי.

ואם כך הדבר, הזמן יעשה את שלו. כי נסיבות מאתגרות מגיעות לחיינו כל הזמן ובכל שלב בחיים, לא משנה מה יש לנו ומה השגנו. ובסופו של דבר עלינו להפנים שאם לא נשנה את עמדתנו המנטלית נהיה רוב הזמן אומללים.

שלכם,
שרון

השארת תגובה