שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, חשפה בספרה "לפרוץ קדימה" שהרגישה כמתחזה כשהיתה סטודנטית בהרווארד ואחר-כך שוב בעולם התאגידי. רנה זלווגר התפלאה כשקיבלה תפקידים ותהתה איך כולם עדיין לא גילו שהיא מזייפת את זה. ג׳ניפר לופז הודתה שגם כשמכרה 70 מיליון אלבומים חשבה שהיא לא טובה במה שהיא עושה, ומריל סטריפ תהתה למה היא עושה את זה בכלל ואמרה שממילא אינה יודעת לשחק.
כשנטלי פורטמן, שסיימה תואר בפסיכולוגיה בהרווארד ב-2003, נשאה נאום לבוגרי 2015 היא אמרה: "היום אני מרגישה בדיוק כפי שהרגשתי כאשר הגעתי להרווארד בשנת 99'. הרגשתי כאילו היתה כאן טעות, שאיני חכמה מספיק כדי להיות בחברה שכזו ושבכל פעם שאפתח את הפה אוכיח שאיני אלא שחקנית מטומטמת."
אמה ווטסון (המוכרת כהרמיוני מסרטי הארי פוטר) אמרה ב-2013: "זה כאילו שבכל פעם שאני מצליחה יותר, ההרגשה שאיני ראויה מתגברת. שבכל רגע מישהו עומד לגלות שאני סתם מתחזה ושכלל איני ראויה לכל מה שהשגתי."
וג'ודי פוסטר, בראיון לתכנית '60 דקות', סיפרה על זכייתה באוסקר על תפקידה ב'הנאשמים': "חשבתי שזה היה פוקס אחד גדול, בדיוק כפי שחשבתי כשהסתובבתי במסדרונות ייל, ושתכף כולם יגלו זאת ויקחו ממני את האוסקר."
למה שהן מרגישות יש שם: תסמונת המתחזה
התסמונת, שנקראה במקור "תופעת המתחזה", אינה תסמונת קלינית, אך למרות זאת היא פוגעת בחייהם של רבים. נהוג לחשוב שנשים סובלות ממנה יותר מגברים, אך בעצם נמצא שגברים סובלים מכך באותה המידה אלא שהם פחות מודים וטובים יותר בלהסתיר זאת. כ-70% מאיתנו יחוו את התחושה שהם מתחזים בשלב כלשהו בחייהם.
ניתן לתאר זאת כתחושת אי-כשירות שאינה מרפה על-אף הצלחה מוכחת.
מצב בו אנשים אינם מסוגלים להפנים את הצלחותיהם והישגיהם, וחוששים באופן מתמיד ש'יעלו עליהם' שהם בעצם מתחזים שאינם זכאים למקום אליו הגיעו.
'המתחזים' מרגישים שהצלחתם היא תוצאה של מזל, קסם אישי או עבודה קשה, לא של כישרון. ביקורות מערערות אותם וכשלונות מהדהדים בהם לאורך זמן. ולמרות אישורים ברורים לערכם – העלאה בשכר, הוקרה, קידום או קבלה לאוניברסיטה יוקרתית – הם מרגישים חסרי יכולת אינטלקטואלית או מקצועית.
את הסובלים מהתסמונת מלוות מחשבות כגון:
"אסור לי להיכשל" – מצד אחד חוששים 'המתחזים' להיכשל שמא יגלו מי הם באמת, ומצד שני ההצלחה מטילה עליהם אחריות ועלולה לחשוף אותם, ולפיכך הם אינם נהנים ממנה.
"ויתור הוא כישלון" – לעתים מוצא עצמו 'המתחזה' ממלא תפקיד או רודף אחר מטרה שכבר אינה מעניינת או מספקת אותו. אך הרצון לוותר מלווה בפחד לאכזב את עצמו ואחרים ולחוש ככישלון.
"הם תכף יגלו את הטעות שעשו לגבי" – מכיוון שאינם מאמינים בעצמם ובמה שאחרים מייחסים להם, חיים 'המתחזים' בחשש שמישהו יגלה שעשה טעות לגביהם.
"זה פשוט עניין של מזל" – הצלחתם לדעתם היא עניין של נסיבות מקריות או מזל ולפיכך מלווה בחשש שלא יצליחו בפעם הבאה.
"זה לא כזה ביג דיל" – הם ממעיטים בחשיבות הצלחתם וטוענים שהישגיהם לא דרשו מאמץ מיוחד, שהם תוצאה של מזל, נסיבות, או שהצליחו להוליך שולל את הסובבים.
"אני לא שייך לכאן" – לאוניברסיטה, לצוות ההנהלה או להוליווד.
והתחושות שמתלוות לכך הן:
חרדה – הפחד לטעות, לקבל ביקורת או להיכשל מביא אותם להתאמץ יתר על המידה, וגם לאחר שהשלימו את המשימה הם עלולים לסבול מנדודי שינה בשל המחשבה שהתוצר אינו טוב מספיק ולבדוק שוב ושוב את עבודתם.
רגשי נחיתות – לא משנה כמה טובים ומוצלחים הם, אם מישהו אחר נדמה כחכם או מוצלח יותר, מבחינתם זה מוחק את כל הישגיהם. וכל ביקורת או כישלון, ולו הקטנים ביותר, יגרמו להם לחוש כאילו אינם שווים דבר. לא אחת הם יכוונו להשגת תפקיד יוקרתי לא משום שהם רוצים בו, אלא בשל התקווה להרגיש סוף-סוף ראויים ושווים.
שיפוט עצמי מכאיב – כאמור, 'המתחזה' שופט את עצמו בחומרה יתרה על כל טעות או כישלון ולפיכך חי בפחד מתמיד לטעות.
כל אלה עלולים להוביל להפרעות חרדה, לדיכאון ולהרמת ידיים.
אז למה בעצם זה קורה?
ניתן היה לחשוב שמשום ש'המתחזים' מצליחים בתחומם הם אינם סובלים מחוסר-ביטחון, או שתחושותיהם הן כאין וכאפס לעומת אלה של הנמנעים.
כדי להסביר מדוע אין זה כך חשוב קודם-כול להבין את ההבדל בין ביטחון-עצמי (ביטחון בכישורים ויכולות מסוימים), לבין הערכה/אהבה וקבלה עצמית, מושגים נרדפים הקשורים לא רק לביטוי החיצוני אלא לאופן בו אנו מרגישים בתוכנו.
למעשה גם אנשים הנרדפים בידי תחושת חוסר-ערך לא מרגישים כל הזמן חסרי-ביטחון ופחותים מאחרים. לא אחת הם מרגישים נעלים על אחרים ומסוגלים להכיר במעלותיהם. אך ברגעי משבר או בשעות הקטנות של הלילה, התחושה שאינם טובים מספיק, שאינם שווים דבר, עולה בעוצמה.
הדוגמאות שבתחילת הכתבה מלמדות ש'המתחזים' פועלים על-אף החשש העמוק להיכשל, לכן לא ניתן לומר שבשל הישגיהם הם בטוחים בעצמם (אף שקרוב לוודאי שבמהלך הדרך הם מפתחים ביטחון כלשהו ביכולותיהם).
חשוב גם להבין שיש לא מעט אנשים שתחושת חוסר-הערך דוחפת אותם להישגיות, מתוך תקווה שהישגיהם יגרמו להם לחוש סוף-סוף בעלי-ערך. אך מכיוון שתחושת הערך העצמי אינה תלויה בהישגים, כשהם מגיעים למטרה הם מגלים שהם לא מרגישים כפי שציפו, ושוב הם מאוכזבים מעצמם.
ומה בכל זאת ניתן לעשות כדי להשתחרר מכך? על כך בחלקה השני של הכתבה…
2 תגובות
השארת תגובה
הי שרון, תודה על הכתבה, מחכה להמשך.
רציתי לשאול האם יש אפשרות להעמיק ולחדד את נושא הנמנעים המתחזים…
"הם ישארו בתפקידים שבאזור הנוחות שלהם, ירתעו מלהחליף מקום עבודה אף אם התפקיד הנוכחי אינו ממצה את כישוריהם, וימנעו מתפקידי הובלה וניהול."
תודה רבה
שבת שלום
היי דורין,
אם הדוגמאות שנתתי הן שריל סנדברג וכוכבות הוליוודיות – ברור שהן פועלות למרות התחושה הפנימית – הישגיהן מעידים על כך.
הנמנעים, מנגד, מרגישים רגשות דומים, אך במקרה שלהם הרגשות עוצרים אותם מלפעול – וזהו ההבדל העיקרי בינם לבין המתחזים.
גם אלו וגם אלו מונעים מתחושת חוסר ערך, אלא שאצל המתחזים היא באה לידי ביטוי בדחף עז להוכיח ולהצליח.
האם עניתי על שאלתך?