איך לפתח חוסן נפשי אמיתי?

חוסן נפשי הוא היכולת להתמודד ביעילות עם מצבים קשים, להסתגל למצבים המאתגרים שהחיים מזמנים לפתחנו, ולשוב לאחר טלטלה לאיזון רגשי ולתפקוד תקין בתוך זמן קצר יחסית.

אנחנו נוטים לחשוב על חוסן נפשי בהקשר לדברים הגדולים שקורים בחיים, אבל למעשה כשהתכונה הזו חסרה לנו כל דבר קטן שלא מסתדר לפי רצוננו, כל תסכול או אכזבה, הופכים למשהו שמערער אותנו וכל עכבר הופך להר.

משוב נתפס כביקורת שמשתקת אותנו, כישלון הוא סיבה להרמת ידיים, התנהגותם של הסובבים מהווה סיבה לתסכול מתמיד, פרידה גורמת לחוסר תפקוד עד כדי הפסקת לימודים/עבודה ונטילת כדורים פסיכיאטריים, וכך לעתים גם מות הורה. ולמעשה גם דברים קטנים הרבה יותר יכולים לגרום לסטרס, בכי ועצבים חסרי פרופורציה.

מחקרים מראים שחוסן נפשי מאפשר להתמודד טוב יותר לא רק עם אתגרים נפשיים אלא גם מחזק את המערכת החיסונית.

אף שבחוסן נפשי יש מוטיב מולד התלוי במבנה האישיות, זוהי גם יכולת נלמדת, והיום נבחן מספר גורמים שיכולים לסייע בפיתוחה.

1. לוותר על הסיפור שאנו מוסיפים על אירוע נתון – אני לא אוהבת את הרעיון של פרשנות חיובית כמו "הכול לטובה" לאירוע שמרגיש לנו שלילי, כי זה מאולץ ולא באמת משפיע על הרגש.

עם זאת, רובנו, כשקורים דברים שלא מוצאים חן בעינינו, במקום להתמודד עמם בשלווה כמיטב יכולתנו, נוהגים להוסיף על המצב סיפור עצוב ודרמטי באמצעות אמירות כגון, "זה לא היה צריך לקרות", "למה זה מגיע לי?", "למה רק אצלי זה ככה???" או "זה כבר לעולם לא יסתדר!" או באמצעות תגובות עצבניות ונרגנות.

אמירות ותגובות כאלה מעצימות את הכאב הכרוך במצב, משמרות אותו בחיים לאורך זמן, ובכך אינן מאפשרות לנו להתאושש.

2. נחישות בריאה מול קיצוניות ומלחמה עצמית – נחישות היא תכונה חשובה לחוסן נפשי. רבים, עם זאת, מבלבלים בין נחישות לבין קיצוניות חסרת טעם שהיא למעשה מלחמה עצמית שרק מרחיקה אותם ממטרתם.

דיאטה נוקשה מדי, לדוגמה, תמיד תסתיים בזלילה. אם ההגדרה שלנו ללעשות ספורט זה לקרוע את עצמנו, "כי פחות מזה זה לא שווה", מהר מאוד יגיע שוב הרגע שנשב בחוסר מעש על הספה. ומישהי שמכריחה את עצמה לצאת לדייטים עם גברים שלא מוצאים חן בעיניה, תמצא את עצמה מיואשת ועם חוסר אנרגיה לפעול למען מטרתה.

נחישות בריאה מתמקדת במטרות שיש בהן טעם ובפעולות שמובילות לתוצאה הרצויה (ולא רק בטווח הקצר אלא לאורך זמן).

לדוגמה, אם אני נחושה לאכול בריא, לא יקרה כלום אם חלק קטן מהתזונה היומית שלי יהיה לא בריא, כך שאוכל לשמור על התפריט לאורך זמן ולא אמצא את עצמי זוללת את מה שאני מונעת מעצמי.

3. להפסיק לבַכות על מה שאבד – כשקורה משהו לא רצוי (קמט חדש, השיער כבר לא יפה כמו פעם, פיטרו אותי, עזבו אותי, או איבדתי כסף/רכוש) טבעי לחוש תחושת אובדן והחמצה.

אבל רבים, במקום להתבאס/להתאבל ולהמשיך הלאה, ממשיכים לבַכות על האובדן במשך שנים, מתקוממים על מה שקרה, ומתלוננים ללא הרף על המצב הנתון. כמובן שזה יוצר סטרס, תחושת ייאוש, ביקורת עצמית ומכאן חוסר אהבה עצמית, וכמובן – חולשה רגשית.

4. להפסיק לבַכות על מה שהיה יכול להיות – ברגע שאנו נאחזים בכך ש"אם רק…" (הורי היו עושים כך או לא עושים אחרת, הייתי מתחתנת עם זה שרצה אותי, לא הייתי מתחתנת עם זה שבחרתי ומוצאת מישהו הרבה יותר טוב, או לומדת תואר כזה ולא אחר), אנחנו מתמלאים ייאוש ותסכול.

ה"אם רק…" הזה נכון אולי בתיאוריה אבל בפועל הוא לא רלוונטי כי זה לא מה שקרה. במקום לשרוף אנרגיה על ריק אנחנו יכולים להשיב את תשומת לבנו לרגע ההווה ולהתמקד במה שניתן לעשות כעת כדי לשפר את המצב.

5. להפסיק "לפרוק" ו"להוציא קיטור" – אף שכשאומרים "פרקתי מהלב" זה נשמע כדבר חיובי ובריא, מה שנקרא "לפרוק" או "להוציא קיטור" זה אחד הדברים המחלישים וההרסניים ביותר שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו.

אותו פורקן הוא שיח מלא האשמה והצדקה עצמית, שנאמר באינטונציה מתלהמת, מאשימה או בכיינית, בליווי מילים קשות, תוך הקצנת התנהגות האחר והדברים שנעשו (לעתים עד כדי עיוות המציאות), והתעלמות מחלקנו במצב.

אין רע בלשתף את רגשותינו, אבל שיתוף בריא יעשה באופן מידתי, ללא הוספת נופך דרמטי, תוך ראיית חלקנו במצב (ותמיד יש!), ללא מילים בוטות או הוצאת דברים מהקשרם.

6. הימנעות מבכי מבוסס קינה – בכי הוא דבר טבעי ולעתים אף חשוב. אך רוב הבכי שלנו מבוסס על קינה עצובה שמהותה התנגדות לקיים, האשמה, רחמים עצמיים וסיפורים דמיוניים על עתיד שחור משחור.

אותה קינה, בין אם אנו מביעים אותה בקול רם או בינינו לבין עצמנו, מעצימה את הכעס, הכאב והייאוש, יוצרת פחד מהעתיד השחור שאנחנו מתעקשים שהוא ברירת המחדל ומכלה את כוחותינו.

7. הנכונות להישאר עם חוסר וודאות – לא אחת אנו מתמודדים בחיים עם חוסר וודאות, למשל לגבי מה נרצה לעשות בעתיד או איזה תואר נרצה ללמוד. ומכיוון שכך, מי שאינו מוכן להישאר שליו במצבי חוסר וודאות חי בלחץ כמעט מתמיד. הוא שופט את עצמו מרות על אי-קבלת ההחלטה (שלא ברור לו מהי) ומתיש את עצמו בפחד מהעתיד.

דווקא כשאנחנו נותרים שקטים למרות עננת חוסר הוודאות התשובה מגיעה הכי מהר (אף שלעתים זה יקח זמן, זה עדיין יהיה הרבה יותר מהר מאשר במצב של התנגדות לחוסר הידיעה).

8. שחרור מחשיבה חרדתית/פסימית – בתרבות המודרנית קיים דפוס חשיבה מושרש ובעל עוצמה שמהותו מחשבה המשליכה את עצמה לעתיד, צופה אוטומטית את התסריט הגרוע ביותר ומתייחסת אליו כאילו היה עובדה, אף שבפוטנציה קיימים תסריטים אפשריים נוספים. זה יכול להיות בנוגע לזוגיות, בריאות, כסף, קריירה או דאגה למישהו אהוב.

זהו הדפוס עליו מבוססות כל הפרעות החרדה, אך גם מי שאינו מוגדר כחרדתי יוכל לזהותו ולהבחין כיצד הוא מעורר יאוש ופחד.

אם אתם מזהים דפוס חשיבה זה אצלכם אל תמהרו להגדיר את עצמכם כפסימיים או חרדתיים. חשיבה שלילית זו היא נחלת הכלל בעת הזו, והדרך הטובה ביותר להשתחרר ממנה היא ללמוד להיות כמה שיותר נוכחים ברגע ההווה (על איך לעשות זאת ניתן לקרוא כאן…).

9. תיוג עצמי – כיום רבים ממהרים לאמץ לעצמם אבחנות פסיכיאטריות כאלה ואחרות: "אני חרדתי", "יש לי הפרעות קשב לא מאובחנות", "בעל חרדה חברתית", "אדם רגיש מאוד" ועוד.

ואף שלעתים אנו אכן חויים תסמינים שניתן לשייך לאבחנה כזו או אחרת, ברגע שאנחנו שמים על עצמנו תווית אנחנו בעצם אומרים לעצמנו "אין לי אפשרות ממשית להשתנות".

אני אישית חוויתי בחיי כל מיני דברים שבגינם יכולתי בקלות להגדיר את עצמי כסובלת מחרדה חברתית, פיברומיאליה ועוד. אך למרות זאת מעולם לא ראיתי את עצמי כמוגבלת או חולה. בכל זמן נתון הבנתי שאני מתמודדת עם מצב שעלי למצוא לו פתרון הכרוך בהישענות על כוחותיי הפנימיים (לא באמצעות כדורים פסיכיאטריים למשל), ובשל תפישה זו הצלחתי בכך.

כמובן שמעולם לא החזקתי בציפיה הלא-ראלית שדברים יהפכו מושלמים, שלדוגמה מאדם עם קשיים חברתיים אהפוך לאדם סופר-חברותי שמרגיש בכל סיטואציה כמו דג במים.

10. ויתור על ההתעקשות שאחרים יפעלו בדרך "הנכונה" – אחד הדברים שאנשים מבזבזים עליהם אנרגיות עצומות זו ההתעקשות שאדם אחר יתנהג באופן הרצוי להם, אף אם אותו אדם הוכיח שוב ושוב שאינו מסוגל או נכון לכך.

במקום לנסות להבין מיהו האדם העומד מולם, למה הוא מסוגל ולמה לא, ובעקבות זאת לבחור האם להמשיך בקשר תוך שינוי התנהלותם מולו והצבת גבולות, או לעזוב, הם רבים עם אותו אדם במשך שנים, מסבירים לו שוב ושוב את טעותו, בוכים, מתחננים, זועמים, ונמנעים מלבחון את השפעתם על יחסו אליהם.

בהצלחה ביישום : )

וכמובן, אשמח לשמוע מה דעתכם ולענות על שאלות.

8 תגובות
  1. רחלי

    שלום שרון,
    נהנת לקרוא באתר שלך.
    מאוד מזדהה עם כל מה שאת כותבת בפוסטים שלך.
    ממש עוזר😊
    תודה!

  2. גילי

    אני מאוד מתחברת לכל הפוסטים שלך, ומזדהה עם הרבה דפוסי התנהגות.
    רואים שאת מקצועית ביותר ובעלת רגישות.
    אין לי מילים. רק רציתי להגיד תודה. תמשיכי ככה 🙂

  3. עינב

    תודה שרון על כל המידע החשוב הזה..ממש מעודד בתקופה הזאת

  4. דני

    חזק ומדויק

השארת תגובה