ישנם לא מעט דברים שגורמים לנו להרגיש קטנים וחסרי ערך, אך באמצעות תשומת לב אליהם ושינויים פשוטים אנחנו יכולים להרגיש לגמרי אחרת! אז בואו נתחיל עם 3 מהם היום.
1) שיפוט עצמי נוקשה ומוגזם
כשאני יושבת עם לקוחות האימון אני מוצאת את עצמי חוזרת בפניהם כל אחד ואחת על המשפט הבא: "הבעיה העיקרית היא תמיד שיפוט עצמי."
במשך השנים גיליתי שלאנשים יש המון בעיות מומצאות. למעשה מדובר באירועים שאינם מהווים כלל בעיה, משהו חריג או שדורש התייחסות מיוחדת, מלבד העובדה שאנחנו כועסים על עצמנו בגינם! (הם לא תמיד הכי נעימים אך טבעיים לגמרי).
אחת מלקוחותיי, למשל, חושבת שזה לא בסדר שהיא מרגישה תחושת אובדן על שהגבר שרצתה רק כידיד וחבר למיטה החליט לוותר על הקשר. הם בסך הכול היו בקשר שבועיים והיא בפירוש לא רצתה משהו רציני איתו, אבל הוא מלא אצלה חלל והיה לה כיף איתו ולכן תחושת האובדן טבעית, כמו גם תחושת הדחייה הקלה שהיא חשה.
דחייה היא בעצם אחד הדברים שאנחנו הכי רגישים לגביהם. לכן לרוב גם כשאנחנו לא רצינו קשר מסוים, תפקיד מסוים, או שנמאס לנו מחבר/ה, כשאנחנו מקבלים את ה"לא" זה מכאיב.
אם היא היתה מוותרת על השיפוט העצמי לגבי איך שהיא מרגישה, תוך כמה ימים הרגש היה חולף כלעומת שבא.
לאחר פרידה עולה לא אחת שיפוט עצמי מוגזם, כשמישהי ממשיכה לכאוב מעבר לזמן המועט שהקציבה לעצמה, דבר שאינו ריאלי בעיקר כאשר היה מעורב רגש עז, תקוות גדולות או עלבון צורב.
רבים מאשימים את עצמם וכועסים על עצמם על בחירות שעשו בעבר. הם לא מוכנים לקבל שעשו את הטוב ביותר שביכולתם, ושאז לא יכלו לפעול באופן שנראה כעת אופטימלי. במקום להתרכז באופן בו יוכלו לשפר את חייהם כעת, הם שרויים בתחושת החמצה על החיים שיכלו להיות להם לו עשו בחירות שונות בעבר.
מה שנקרא "אכילה רגשית" זה עוד תחום שבעלי אינטרסים (אלה שרוצים למכור לנו תוכניות דיאטה ולהחזיק אותנו שבויים במעגל אכזרי של דיאטות כל החיים) גורמים לנו לכעוס על עצמנו בגללו. במצב האבסורדי שקיים היום אנשים כועסים על עצמם בכל פעם שאכלו לשם הנאה, אכלו משהו טעים ולא ממש בריא, או שקצת נפוחה להם הבטן. אם גם את או אתה בין אותם המונים שסובלים ממה שאני קוראת "הפרעת האכילה התרבותית" אני ממליצה לך להציץ בכתבה שלי על אכילה רגשית כאן בקישור.
ויש כאלה שמאשימים את עצמם על זה ש"אינם מתמודדים" או "יוצאים מאזור הנוחות", גם כאשר זה לא סביר בעליל להוסיף עוד מטלות על עצמם או שמדובר במאבק עצמי מיותר שלא יוסיף להם כלום.
ולמה בעצם השיפוט העצמי המחמיר פוגע בביטחון העצמי?
שכן מי ששופט את עצמו כל הזמן כלא בסדר מרגיש קטן ומטומטם! בנוסף, זה מאוד תוקע אנרגטית, כי כשאנחנו מרגישים רע עם עצמנו אין לנו כוח לשנות או אמונה שהשינוי שלמענו אנו פועלים יצליח. וכשאנו רודפים אחרי זנבנו בניסיון להיות מושלמים איננו נהנים מהצלחותינו, וזהו מעגל קסמים.
2) הסתכלות על קונספט במקום על האדם שמאחוריו
לפני מספר חודשים ביקשתי מכם לכתוב לי מהו האתגר העיקרי שלכם בנושא ביטחון עצמי. בין התשובות שקיבלתי עלה מספר רב של פעמים נושא ההשוואה לאחרים.
אנשים כתבו דברים כגון:
- הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מספיק טובה. כשאני עם אחרים מרגישה שאני פחותה מהם, מקנאה, למרות שגם לי יש דברים שאפשר להתגאות בהם.
- כשאני עם בעלי סמכות בעבודה אני מרגיש פחות ועסוק כל הזמן במה הם חושבים עלי.
- אני משווה את עצמי לאנשים שאני מכיר ומרגיש פחות מהם.
- רואה את עצמי ככישלון בגלל שהתגרשתי.
- נמנעת ממפגשים חברתיים מחשש שישאלו מה אני עושה בחיים.
נכון שיש אנשים שהשיגו יותר מאתנו ושנסיבות חייהם נראות כטובות יותר על פני השטח. אבל הבעיה היא שאנחנו לא מסתכלים על האדם שמתחת לטייטל (מנכ"ל לדוגמה) או ההישג (בית, נישואים, ילדים או כסף).
אם היינו טורחים להקשיב לכל אחד ואחת כאדם, היינו מגלים שאנשים הם אנשים. הם לא מסתובבים עם הראש בעננים בגלל ההישגים שלהם. לפעמים גם להם קשה ועצוב (ולחלקם מאוד קשה ועצוב על-אף הנסיבות הרצויות, בגלל הדברים שאין להם או בגלל רגשות קשים שרודפים אותם).
אבל אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו נאטמים.
ברגע שאנחנו מרגישים פחותים אנחנו לא שואלים שאלות מפחד לשמוע תשובות שיעשו לנו עוד יותר רע או מחשש שישאלו אותנו בחזרה ונתבייש לענות. וגם אם מישהו מספר על קשיים, אנחנו מעבירים את דבריו במסננת הקנאה, מפרשים אותם כהגזמה וממשיכים לספר לעצמנו שמצבו נפלא.
ואז אנחנו מסתובבים בעולם עם תחושה שהמצב שלנו הכי גרוע (מלבד אלו שאינם ברי השוואה מבחינתנו) ומרחמים על עצמנו.
אז מה אפשר לעשות?
להתחיל להקשיב באמת, לשאול שאלות ולהתעניין באחרים. לא צריך לחפש איפה לאחרים גרוע, אבל כשתתייחסו לאנשים כאל בני-אדם ולא כאל קונספט כזה או אחר, לעתים תגלו שגם לאלו שחייהם נדמים מושלמים יש צרות ושמצבכם, אחרי הכול, אינו כה גרוע.
3) לתת לאחרים לייעץ לך ולנתח את מצבך
העניין הבעייתי הזה מתרחש לא אחת כאשר אנשים נשואים או שנמצאים בזוגיות מתנדבים "לסייע" לרווקות אומללות. בשיחה "מלב אל לב" הם מנתחים את בעיותיה של הרווקה הבעייתית והמסכנה ומסבירים לה למה אינה מוצאת זוגיות.
בדרך כלל הבעיה הראשונה שיזהו "המומחים" התורנים היא בררנות!
לא באמת מעניין אותם שהיא זו שצריכה לישון עם אותו גבר במיטה אחת ולגדל איתו ילדים, העיקר שיוכלו לייעץ.
תכל'ס רובם לא נשואים טוב ולא מאושרים (על-סמך הסטטיסטיקה), אבל כשהם מנתחים את "בעיותייך" הם מרגישים קצת יותר טוב עם עצמם. והם כמובן לא חושפים מה בדיוק קורה אצלם.
חלק מלקוחותיי סיפרו לי על ניתוחים שכאלה שעשה להם בן-הזוג של החברה, עמית לעבודה, או החברה הנשואה, שלא אחת אמרו דברים מזיקים וחסרי שחר.
כאשר מישהו מחנך את השני נוצרים יחסים לא שוויוניים הדומים במהותם ליחסי הורה-ילד או מטפל-מטופל וזה מותיר את הנועץ במקום נחות וחלש. לכן, אם אתם זקוקים לתמיכה וייעוץ פנו למומחה.
בהצלחה ♡
* הספר 100% בחירה
* אימון רגשי
השארת תגובה