התובנה שתשנה ב-2020 את התמונה!

הפוסט לכבוד 2020 נוגע בשאלה של היכן עובר הגבול בין אחריות אישית למושג שלאחרונה עלה לכותרות, האשמת הקורבן, וכיצד הבחנה זו יכולה לשנות את חייכם.

האשמת הקורבן הוא ביטוי המתאר מקרה שבו קורבן של פשע או כל פעולה פסולה אחרת (בדרך כלל הוא מיוחס לאונס או התעללות מינית) נתפס כבעל אשמה חלקית או מלאה ביחס לפעולה שנעשתה בו או לנזק שנגרם ממנה.

בדיוק היום המושג הזה עלה לתודעתי כתוצאה מ-2 דברים שקרו. האחד, כתבה על יצירת מציאות שקיבלתי במייל שמדברת בצורה חמודה ומושכת על-כך שאנו יוצרים את המציאות שלנו, השניה, פידבק שקיבלתי על כתבה ששלחתי לעורכת מדור יחסים באחד הפורטלים, "אני לא אוהבת את האייטם, הוא כולו האשמת הקורבן" היא כתבה לי.

בעיניי אין בכתבה ולו פירור אחד של האשמה, היא מדברת על ראייה בהירה של המציאות, על הקשר שבין סיבה לתוצאה, ועל לקיחת אחריות אישית, ודווקא לא בצורה נוקבת.

אבל התגובה הזו התחברה לי לפרדוקס שאני נתקלת בו לא אחת כשאני מדברת על המושג המרכזי בעבודתי – אחריות אישית מלאה.

מצד אחד רבים בימינו ממהרים להצהיר שהם מאמינים בכך שהם יוצרים את המציאות שלהם, ומצד שני הם מסתייגים מכך שמה שקורה להם הוא באחריותם.

משמעה של יצירת מציאות, להבנתי, היא שאנחנו אחראים (לא אשמים!!) לכל מה שקורה בחיינו, גם לדברים שנראים כאילו כלל אינם תלויים בנו. אנחנו למעשה מזמנים אנשים ואירועים שמשקפים את מצבנו הפנימי (מלבד הורינו אותם קיבלנו "במתנה" עם היוולדנו, אך גם כאן אני אישית מאמינה שלא במקרה הגענו לזוג הורים מסוים אלא שבחרנו בכך לפני היוולדנו).

אני הבנתי זאת כשהייתי בת 32. לאחר שבמשך שנים משכתי לחיי גברים לא פנויים או כאלה שלא בחרו בי כבת זוגם, יום אחד נפל לי האסימון ולפתע חשבתי לעצמי: "אני עדיין לא בדיוק מבינה למה דווקא גברים אלה מגיעים לחיי, אבל לכולם מכנה משותף אחד – אני."

תובנה זו הביאה אותי להתחיל לחקור מה בי מזמן לחיי גברים כאלה פעם אחר פעם ונתנה לי מפתח לשינוי המצב.

בכתבה אחרת סיפרתי על ההצקות מהן סבלתי בתיכון, וכיצד הבנתי במהלך השנים למה זה קרה דווקא לי.

כל גישת ה-MeToo#, למשל, מצד אחד מעלה דבר חשוב לתודעה, כי גברים באמת הרשו לעצמם יותר מדי במשך השנים, ומצד שני מפספסת בגדול, כי לאיך שמישהי מתלבשת, מתנהגת ולאן ועם מי היא הולכת, יש השפעה.

מה שחשוב להדגיש בנוגע לאחריות אישית מלאה היא שאנחנו אכן אלה שמזמנים לחיינו אנשים ואירועים, אבל עד שלב מסוים של מודעות, שלא כולם יגיעו אליו בגלגול הזה, אין לנו שליטה אמיתית על היצירה שלנו! ובוודאי ובוודאי שלא ניתן להאשים מישהו שאינו אחראי למעשיו. זה כמו להאשים ילד קטן או אדם מוגבל בשכלו.

מצד שני, על בסיס הבנה זו לא ניתן להאשים גם את הפוגע, שגם הוא אינו שולט במעשיו. ולא, זו לא הצדקה למעשה, פשוט תיאור של עובדה.

לעתים קרובות אנשים חולקים עלי ומתעקשים שאנשים מבוגרים כן אחראים למעשיהם, אבל זה נכון רק בתיאוריה, כי בפועל למרבית המבוגרים יש שליטה חלקית בלבד (ולעתים מועטה ביותר) על רגשותיהם, תגובותיהם ופעולותיהם.

לכן, אם אתם לא רק רוצים, אלא נחושים לשנות את חייכם ב-2020, אני מזמינה אתכם להתחיל לשאול את עצמכם בנוגע לכל דבר ועניין שקורה לכם, לא משנה כמה מקרי יראה, "איך אני יצרתי את זה?" 

כלומר, מה בהתנהגותי, בתגובותיי, בציפיותיי, ביחסי לעצמי ובאנרגיה שבתוכי גרם לתוצאות שאני חווה, לטוב ולרע.

אני אישית כבר עושה זאת שנים, וזה לא שתמיד הכול קורה בדיוק כפי שהייתי רוצה בזכות זה, אבל תמיד יש לי תשובה ללַמה קורה לי מה שקורה – למה אירועים מסוימים קורים או לא קורים לי, למה אנשים מגיבים אלי בצורה כזו ולא אחרת, או למה מגיעים לחיי אנשים מסוימים – ומכיוון שכך, יכולת לשנות את המצב.

רבים טוענים שלקחת אחריות אישית זה קשה, ואני תמיד מסבירה שהקושי האמיתי הוא להיות חסר אונים, להאשים ולכעוס כל הזמן, ולא לדעת מה ניתן לעשות משום שאיננו מוכנים להסתכל על הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו – על עצמנו. אז לא, לקחת אחריות אישית מלאה זה לא קשה, זה קל.

ולכן, אם בא לכם להיות יותר מאושרים בשנה החדשה ולהצליח הרבה יותר בהשגת הדברים החשובים לכם, אני מזמינה אתכם לעשות זאת עוד היום.

-:-

ואם אתם רוצים להעמיק בנושא אתם מוזמנים לקרוא את ספרי 100% בחירה (אם עדיין לא קראתם, או לקרוא שוב אם הוא כבר ברשותכם).

-:-

שתהיה שנה מדהימה לכולנו!!
שרון

וכמו תמיד, אשמח לשמוע מה דעתכם ולענות על שאלות : )

השארת תגובה