האומללות של הילדים שמותר להם הכול

לילדים של היום יש הכול. שפע חומרי, תשומת לב והיענות מתמדת לכל צורכיהם ורצונותיהם. אבל הם עדיין אומללים. את מקור אומללותם ניתן להגדיר במילה אחת: אופציה! אין שום דבר שהם חייבים לעשות ולהימנעות לעולם אין מחיר (מלבד קצת צעקות).

לראות עיני ההורים המגוננים הילד תמיד צריך להסכים לכל מה שמבקשים ממנו ויש למנוע ממנו קושי בכל מחיר. עוד בהיותו פעוט מוצאים ההורים את עצמם דנים עמו על כל דבר קטן, מנסים שוב ושוב להסביר לו ולשכנעו, מפתים במתנות, מפצים בהטבות ועושים הכל במקומו.

כשהילדים הללו מתבגרים ממשיכים ההורים לממן את מחייתם, את התארים הבלתי נגמרים שלהם, את התקופות שבהן "אינם מסוגלים" לעבוד מפאת מצבם הנפשי, או את ישיבתם הקבועה בבית מול המסך.

ההורים הופכים לעבדים נרצעים. מחד הם מרירים כלפי הילד שמנצל את המצב, אך מנגד מרחמים עליו וחוששים להציב לו גבולות. והילד שכביכול קיבל זכות גדולה, סובל רוב הזמן. הוא לא מוכן ולא מסוגל להתמודד עם כלום. לכל אתגר, ולו הפעוט ביותר, הוא מגיב בתלונה, בהתבכיינות ובכעס, שמשיגים לו לא אחת הקלות או פטור. ומכיוון שמותר לו הכול הוא גדל כאדם אנוכי שלא מכבד אחרים, אך שדורש שיענו לרצונותיו בכל רגע נתון. וכשזה לא קורה הוא מיד נכנס לדרמה מטורפת על-מנת להשיג את רצונו. וזה כמובן מצליח.

מהיכן מגיעה גישה הורית בעייתית זו?
בעבר היתה נהוגה גישה הורית נוקשה, בה המחוייבויות של הילד ברורות והסמכות של ההורה נתונה. הגישה הנוקשה, למרות חסרונותיה, לפחות הוציאה אנשים מתפקדים לחברה, אבל היא למעשה הולידה את הגישה האובר-מגוננת ופשרנית של היום.

אז, לא אחת, היתה הנוקשות מוגזמת, והיה בה ממד בולט של חוסר כבוד, ועבור ילד שלא היה בכוחו לעמוד מול דמויות הסמכות הווה הדבר מקור לכאב ולפחד. לילד כזה היה סיכוי גבוה להפוך בבוא היום להורה אובר-מגונן שמפחד להיות "רע" כמו הוריו, וחושש שילדיו יחוו טראומה כשלו.

הבעיה היא שאותם הורים מגוננים המונעים מכאב העבר אינם רואים את המציאות בעיניים פקוחות. הם מפספסים את העובדה שמעשיהם "הטובים" מולידים ילדיהם חלשים ומלאי שליליות, המתקשים להתמודד עם העולם, ולא אחת מסתגרים בשלב מסוים בבית מול המסך ומפסיקים לחיות באמת.

האם זו לא התוצאה של בעיות נפשיות ורגשיות?
יש שיאמרו שהילדים שאני מתארת נמצאים על הרצף, סובלים מהפרעות קשב וריכוז, הפרעת התנגדות, או שנולדו רגישים במיוחד. ואני אומרת שיש כאן אמנם מבנה אישיות מסוים אך לא הפרעה, מה שכן, יש כאן בעיה חריפה של חינוך שיוצרת את הטירוף והאומללות.

לא אחת אומרים ההורים, "אבל איך זה שהאחים שלו לא ככה?" אז קודם כול, כל ילד נולד עם מבנה אישיות שונה, ולכל ילד מעמד שונה בבית ומערכת יחסים שונה עם ההורים. אבל עדיין, את הבעיה של אותם ילדים ניתן יהיה בנקל לזהות במצבם הנפשי של הוריהם וביחסם אליהם.

תחושת חוסר הערך שהיחס הוותרני לילדים יוצר
במקום להיות מאושרים ובעלי הערכה עצמית גבוהה גדלים הילדים שלא נאלצו להתמודד עם דבר בתחושת אומללות ונרדפים בידי תחושה עמוקה של חוסר ערך. זאת מכמה סיבות:

א. ילד שאינו מתמודד עם כלום לומד להאמין שהוא לא מסוגל להתמודד. וגם אם אינו מודה בכך, הוא מרגיש פחוּת וחסר ערך בשל כך.

ב. תחושת חוסר ערך זה משהו שעובר בירושה מהורים לילדיהם באמצעות חשיפה לרגשות ולהתנהגות ההורה. הורה שמבטל את עצמו מול ילדו ואינו מסוגל להתמודד עמו, הוא אדם חלש שאינו מחובר לסמכות הפנימית שבו, ולכך נחשף הילד.

ג. אף שמרבית ההורים רוצים לשדר לילדיהם כמה הם מוצלחים, אם בסתר לבו מאמין ההורה שצריך לרחם על ילדו, שהוא חלש ומסכן ושאינו מסוגל להתמודד בעצמו – זה מה שהוא ישדר לילד מעבר למילים.

ד. דבר שרבים אינם מודעים לו זה שהגורם מס' 1 לתחושת חוסר ערך הוא יחסנו לאחרים. כאשר אנחנו מתייחסים בזלזול ובחוסר כבוד לאחרים, מקטינים ומאשימים, אנחנו בעצם גורמים לעצמנו לחוש קטנים וחסרי ערך, שכן למעשה אנו משדרים לעצמנו: "אם לא הייתי קטן וחלש לא היה עלי לרומם את עצמי על חשבון האחר."

לילדים שמותר הכול מותר גם להתנהג גם בצורה מגעילה להוריהם, למבוגרים ולילדים אחרים, שכן לתפישתם הם מרכז העולם. הם מוקיעים כל אחד שמעז להעיר להם ואינו נענה לרצונותיהם, נפגעים מכל שטות, ואינם מהססים לדבר בצורה מכוערת אל ועל אחרים.

כיצד, אם כן, יכול ההורה להשתחרר מהמשקעים שגורמים לו לפגוע בילדו?
כמו כל בעלי החיים שיודעים אינסטנקטיבית כיצד לטפל בצאציהם, גם האדם נולד עם ידע מנחה שמאפשר לו להכין את ילדיו בצורה הטובה ביותר לחיים. אך האדם בתרבות המודרנית מנותק מהקשר לסמכות הפנימית שבו, ונושא משקעים רגשיים שמעוותים את ראייתו.

משקעים אלה אינם, כפי שנהוג לחשוב, פועל יוצא של מה שאירע בעבר, אלא תוצאה של האשמות שעדיין נושא ההורה כלפי הוריו, המלוות ברחמים עצמיים על מה שחווה. אלו גורמים להורה לראות את המציאות בצורה מעוותת.

אותם הורים שמונעים בידי המשקעים הרגשיים הנוגעים לילדותם, מפספסים כמעט תמיד את העובדה שהנזק והכאב שהם גורמים לילדיהם אינו פחות מזה שגרמו להם הוריהם. הוא רק נראה אחרת על-פני השטח. שכן המיקוד שלהם הוא בלהיות שונים מהוריהם בדבר בו הם מאשימים אותם (לדוגמה הם לא נתנו מספיק חום, הפלו בין ילדיהם וכד'), ולא בלתת לילדיהם את מה שהם צריכים.

כן, אותם הורים שלא הותירו מאחור את משקעי ילדותם ממשיכים לצבור עוד ועוד משקעים רגשיים. כתוצאה ממצבם הם מזמנים לחייהם בני-זוג בעייתיים, חווים בעיות בעבודה, זוכים ליחס פוגעני מבני-משפחה וחברים, סובלים מחרדות, דיכאונות, חוסר סיפוק ורגשות קשים. אלו כמובן מוספים על הפגיעה בילדיהם, אם באופן ישיר או פשוט כתוצאה ממצבם הרגשי המעורער.

הרגע בו מפסיקים הורים לפגוע בילדיהם הוא הרגע בו הם מוכנים לוותר על ההאשמות כלפי הוריהם. לא מכיוון שהוריהם לא גרמו להם כאב, אלא מתוך הבנה שלא יכלו אחרת, ובמקום להתעסק עד אין קץ במה שנעשה להם ובכמה קשה להם בחיים, להתחיל לבחון מה הם גורמים לילדיהם.

השארת תגובה