הלקח שאני למדתי מיום השואה

אני מוכרחה להודות שכמי שאין לה נגיעה משפחתית לשואה מעולם לא הצלחתי להרגיש באמת ומבפנים את המשמעות של יום זה. אך כותרת בתכנית הבוקר שאמרה "כיצד כדאי ללמד על יום השואה" העירה בי תזכורת לכך שהשואה היתה אך ביטוי קיצוני למשהו הקיים בכל אחד מאיתנו! הטירוף של האגו האנושי!

אותו אגו שכל-כך מהר מאבד את היכולת לראות את האנושיות שבאחר. ואלו לא רק הנאצים האיומים שפגעו בנו היהודים הטהורים בשל רוע או קנאה… בחנו את עצמכם וראו היכן אתם מאבדים את היכולת לראות את האנושיות שבאחר – יתכן וזה קורה בשל השתייכות לאומית או דתית – הערבים שאינם אנושיים או הדתיים שהכל קל להם משום שהם מאמינים באלוהים, או בשל דברים פעוטים יותר כגון מקצועו של אדם, צבע עורו, מינו, מראהו או גילו… פעמים רבות אנו מאבדים את היכולת לראות את האנושיות שבאחר כאשר כל מה שמניע אותנו הוא כעס ורצון לפגוע בחזרה, במקרה זה יכולים אלה להיות גם הורינו, בני-זוגנו או כל אדם קרוב אחר. כאשר איננו תופשים את האחר כאנושי זה מקנה לנו את הרשות להתייחס אליו באופן שלא היינו מתייחסים לבן-אנוש.

מה שקרה בגרמניה הנאצית עשוי לשמש כתזכורת רבת עוצמה למה שקורה לכל אחד מאיתנו יום-יום בקנה מידה קטן יותר. הלקח הצורב, כמו לקחים רבים הניתנים לנו מהם אנו מתעלמים, הוא לאן יכולים להגיע הכעס והכאב הנוצרים מתוך תחושת האפסיות של האגו כל עוד איננו מחוברים להוויתנו.

אני מתיישבת לאחר הצפירה. דמעות עמדו בעיני כשחשבתי על כך שאנשים חייבים להתחיל לראות את הטירוף הזה, לא כמשהו שקרה בגרמניה הרחוקה, אלא כמשהו שכל אחד מאיתנו צריך לשנות קודם כל בעצמו!

4 תגובות
  1. לוסי

    שרון אין עלייך תמיד כותבת את הדבר הנכון במקום הנכון פשוט נכון וכך אנחנו צריכים להתנהג

    לוסי

  2. שרון שחף

    דבורה,
    תודה רבה על השיתוף המרגש!
    קל לחוש דרכו את הכוח ואהבת החיים של הוריך.
    תודה תודה,
    שרון

  3. דבורה כהן

    הרהורים ביום השואה.

    זכות גדולה נפלה בחלקי להיוולד להורים ניצולי שואה שמהם למדתי לשים את האתמול בצד, ליהנות מחיי היום יום ולאהוב את מה שיש.

    יום השואה עבורי הוא יום נוסף שבו אני לא מפסיקה לשנן ולזכור את העוצמה של הדור ששרד. את הרצון העז שלהם להמשיך הלאה, את ההתחייבות שלהם לעצמם שלא לשקוע ברגשות אשם ומסכנות ולהעניק חיים , אהבה והמשכיות למשפחתם.

    הבוקר, לאחר הצפירה, צלצלתי להורי, הם נשמעו רגועים ונינוחים, הם ישבו במרפסת ביתם ונהנו מציוץ הציפורים ומהעוברים ושבים.

    אני חושבת שדווקא ביום השואה, יש מקום להעלות על נס את הדור הזה של הנפילים שקמו על הרגלים,(למרות היתמות וגילם הצעיר) והקימו דור חדש, (הדור שלי) דור נפלא, בריא, חכם ומלא שמחת חיים.

    בכל רגע אבל בייחוד ביום השואה אני מודה להורי שהורידו מעל גבם את שק הכאב והסבל והעניקו לאחותי ולי בית חם ואוהב (למרות שהם לא חוו בית כזה) ובזכותם אני זוכה לראות את ילדי ונכדי גדלים ומתפתחים כמו ילדים רגילים, חופשיים ומשוחררים והם, הורי זוכים לשלל נכדים ונינים המעניקים להם אושר בכל רגע. אבא שלי אוהב להזכיר בכל הזדמנות שנכדיו וניניו הם הנקמה שלו בגרמנים.
    אשרי שזכיתי
    דבורה
    "בית וגן"

השארת תגובה