היום אני רוצה להתייחס למשהו שכולנו עושים לעתים קרובות. מדובר במנהג רווח שנראה לא אחת מתבקש מאליו. אם לא נחשת עד עתה, אני פשוט מדברת על… תלונה!
ומה הבעיה עם תלונה מוצדקת וקטנה? ההשלכות שלה.
כשאנחנו מתלוננים אנחנו מצד אחד חווים פורקן רגעי, אך מצד שני כל תלונה מגבירה את העצבים והאומללות וגורמת לכל דבר פעוט להתנפח לממדים עצומים.
כמו כן, התלונות "הקטנות" מצטברות ומצטברות לערימה גדולה בעלת השפעה אדירה.
התלונה יוצרת בתוכנו אנרגיה שלילית, והאנרגיה הזו בתורה מושכת לחיינו אירועים ואנשים שליליים שמהדהדים איתה.
כן, לא אחת האנרגיה השלילית שבתוכנו "מושכת אש" וגורמת לאחרים להגיב כלפינו בתוקפנות ובדחייה.
כשאשה שרוצה להיות מושכת ממלאת את עצמה באנרגיה הנמוכה של התלונה, גם אם היא תנסה להסתיר זאת מבן-זוג פוטנציאלי, הוא ירגיש בכך, ממש כאילו היא מדיפה ריח רע.
בדרך כלל נתלונן על אדם אחר או על רוע מזלנו. כשאנחנו מתלוננים על מישהו אחר אנחנו למעשה מנסים להדגיש את פחיתותו כדי לחוש לרגע טובים ממנו. (וזו למעשה הסיבה שהתלונה פוגעת בהערכה העצמית – כי בכל פעם שאנו זקוקים להדגיש את פחיתותו של האחר, אנחנו למעשה משדרים לעצמנו מסר ניצח: אם לא ארומם את עצמי, אחוש את תחושת פחיתותי).
וכשאנחנו מתלוננים על מה שעלינו לסבול ועל רוע מזלנו, כל עכבר הופך להר ואנחנו בונים לעצמנו דימוי של קורבן במו-ידינו.
"ובכל זאת, איך לא אתלונן אם מישהו עשה משהו מעצבן?" תשאלו. פשוט משום שזו לא דרך מעשית לטפל בנושא. או שתגשו לאדם עצמו (או לבוס אם זה בעבודה) ותנסו לקדם פתרון, ואם זה משהו שאותו אדם לא יכול לשנות, תתרחקו או תקבלו זאת ללא תלונה (אני מבטיחה שזה יהפוך את זה להרבה פחות נורא).
-:-
אבל למרות השלכותיה הבעייתיות האגו אוהב את התלונה ומחפש את כל הסיבות שבעולם שלא לוותר עליה.
במשך השנים שמעתי מאנשים כל מיני טיעונים משונים, לדוגמה:
"אני בתקופה קשה עכשיו, אז ההצעה שלך לא להתלונן בעייתית" (אותם מתלוננים סדרתיים תמיד נמצאים בתקופה קשה)
"מה, לא כל אחד מתלונן כשקשה לו?" (אני לא)
"מה מרגישים כשמפסיקים להתלונן?" (למה את שואלת אותי? פשוט תנסי)
"אני לא מצליחה" (בעצם אני לא רוצה להפסיק להתלונן, אני רוצה שהנסיבות ישתנו ולא תהיה לי סיבה, ואני מתעלמת מכך שהתלונה תוקעת אותי במצב הקיים)
"את באמת חושבת שזה מה שיעזור לי?" (לא, אני סתם מציעה את זה בשביל הקטע…)
-:-
אני הייתי פעם מתלוננת גדולה, על כל דבר, בכל מצב וכמעט ללא הפסקה. אבל היום אני כבר לא מתלוננת. לעתים תעלה לה תלונה בראשי, אבל כשאשים לב אליה אצביע עליה ואומר "אופס, אני מתלוננת" ואפסיק.
אם אני נסערת ובראשי מתחילות להתנגן תלונות עצובות, במקום להזדהות עמן, אחפש דרך להשיב את השלווה שבתוכי ולהשקיט את הקול הפנימי.
-:-
אז אם בא לכם להגביר את רמת האושר, את שלוות הנפש, את הערך העצמי, להפוך ליותר נעימים ומושכים, ולמשוך לחייכם אירועים ואנשים יותר חיוביים, תנו צ'אנס לוויתור על התלונה.
אתם לא חייבים לוותר על זה לעד, התחילו רק מיום אחד.
בתחילה הקפידו שלא להתלונן בקול רם (כי זה קל יותר לשליטה), ואחר-כך החלו לשים לב גם למה שרץ בראשכם, ואם אתם מוצאים את עצמכם מתבכיינים או מייללים בהאשמה, פשוט הצביעו על-כך וראו אם אתם מוכנים לוותר על כך.
בהצלחה!
נ.ב. עוד משחק של השכל בו נתקלתי לא אחת, הוא השאלה "מה אני אעשה במקום?" תכל'ס אין צורך לעשות כלום במקום, פשוט להפסיק. אבל אם אתם צריכים משהו, נסו לתרגל נוכחות ברגע הווה. כאן אני מסבירה איך…
השארת תגובה