שורש הבעיות של המין האנושי

אנשים חושבים שכל אחד שונה, שלכל אחד בעיות שונות. אבל למעשה זה לא מדויק. מבחינה חיובית כל אחד מאתנו אכן שונה וייחודי, אבל המקור לבעיות של כולנו זהה.

את מקור בעיותינו ניתן לכנות שליליות.

מהי שליליות?

לפני שאסביר זאת חשוב להבין שזה שיש במישהו שליליות, לא אומר שהוא אדם שלילי.

השליליות נובעת מדפוסי התנהגות, חשיבה והתייחסות לרגש הטבועים בתרבות המודרנית, ובאה לידי ביטוי בתלונה תכופה, התייחסות מקטינה לאחרים, רחמים עצמיים (שיכולים לבוא לידי ביטוי גם כהלקאה עצמית), והאשמת האחר.

רבים, כאשר אני מציינת בפניהם שהדבר שמשפיע יותר מכול על תחושת הערך העצמי זה לדבר אל (או על) אחרים בצורה מקטינה ושיפוטית, מייד קופצים לומר שהם לא מסוג האנשים שעושים דברים כאלה. אבל דווקא אלה שממהרים להצהיר זאת, הם אלה שמחזיקים את ההאשמות הנוקשות ביותר, אם כלפי בני-זוג נוכחיים וקודמים או כלפי הוריהם.

ההאשמה, מבין סוגי השליליות, היא זו שמצד אחד מחזקת אותנו יותר מכל דבר אחר (בכך שהיא מקנה לנו תחושה שאנחנו טובים, צודקים ונכונים יותר מאדם אחר), אך מצד שני היא זורעת הרס, מנציחה תחושת חוסר ערך, גורמת לאומללות, לחרדות, למחלות, ותוקעת אותנו במקום.

ההאשמה הנוקשה ביותר של מרבית בני-האדם (שמופנית לרוב כלפי הוריהם או כלפי בני-זוג שפגעו) מובססת על ההנחה שהורה אמור להתנהג בצורה מסוימת (המצטיירת כאידאלית) ושאדם מבוגר אמור לקחת אחריות על מעשיו.

כשאני רוצה לדעת אם אדם נושא האשמות למרות שהוא טוען שאין לו כעסים או טענות, אני שואלת מספר שאלות פשוטות:

* האם עצוב לך על מה שקרה? על מה שהיית צריכה לחוות?
* האם את חושבת שזה לא היה צריך לקרות?
* האם את חושבת שהורה לא אמור להתנהג ככה?

ב-99% של המקרים התשובה על שאלות אלה תהיה "כן", וכנגזרת מתשובה זו משמע שהאדם מאשים. כי אם צר לו על מה שקרה, זה אומר שהוא עדיין מבכה על מה שקרה ועל כך שדברים לא התפתחו אחרת, ומכאן באופן אוטומטי מאשים את מי שאחראי לעניין (הוריו, בני-זוג או בורא עולם).

את ההאשמה הנוקשה מחזקות עוד כמה הנחות/טענות שגויות מיסודן:
1. אדם מבוגר צריך לקחת אחריות על מעשיו
2. אם הוא לא מסוגל שילך לטיפול
3. הוא מסוגל הוא פשוט לא מספיק רוצה

לגבי הטענה שאדם מבוגר צריך לקחת אחריות על מעשיו אני תמיד מנסה להסביר, "מה אם הוא היה ילד בן 3? לוקה בשכלו או בנפשו? גם אז היית מאשים?" "אבל הוא לא" הם עונים. בפועל, מבוגרים רבים אינם מסוגלים לקחת אחריות על מעשיהם. שכן אף שהם אינם מוגדרים כלוקים בנפשם, ואולי נראים על-פניו כנורמטיבים לכל דבר, הם מסתירים מצב נפשי חלש ומעורער.

לטענה שאדם עם בעיות צריך ללכת לטיפול אין כל תוקף ואין בה הגיון. הרי יש כל-כך הרבה אנשים שיושבים שנים בטיפול ולא באמת משתנים. אז לומר שטיפול בהכרח משנה דברים זה לא נכון. ואני לא מדברת כרגע על סוג הטיפול, אלא על כך שאדם שאינו בשל לשינוי לא יכול להשתנות.

הטענה לפיה ניתן להאשים מישהו על-כך שאינו רוצה מספיק להשתנות גם היא בעייתית. ההנחה הבסיסית שלי היא שכל אדם רוצה להיות מאושר. לא יכול להיות אחרת. ואדם שמלא ברגשות קשים, שמתנהג באופן בעייתי ופוגע באחרים, אינו מאושר, הוא אומלל. אפילו אם הוא לא מודה שיש לו בעיה.

את היכולת להשתנות ניתן לדמות לפרי שהבשיל, לעומת פרי שנרקב בטרם הבשיל. עובדתית, לא כל בני-האדם "יבשילו" בגלגול הזה. ומי שמתווכח עם הטענה הזו שהמציאות מוכיחה בבירור, ימשיך לסבול.

לאחר שאני מסבירה זאת ללקוחותיי, הם נותרים לרגע ללא מענה, אבל מייד מתאוששים. "אז מה, אין לו שום אחריות על מה שעשה??" הם מתקוממים. במשפט הדמיוני שמתקיים בראשם הנאשם הורעש וכעת עליו לשאת בדין.

אך לא משנה מה נַעָשה, ואכן לעתים נעשים דברים נוראים, "הנאשם" אינו נהג שעבר על החוק שניתן לתת לו דו"ח. זה שאוחז בהאשמות אומר לעצמו: "לעולם לא אשכח ולא אסלח" ובתוכו ממשיך לחיות עם החומצה המעכלת של האשמותיו, בעוד בעולם החיצוני דבר לא השתנה.

להאשמה השלכות מרחיקות לכת על זה שנושא אותה: כעס, אומללות, תחושת חוסר ערך, משיכת אנשים ואירועים שמהדהדים עם האנרגיה שבתוכנו, פגיעה בילדינו שחווים אנרגטית את האנרגיה שבתוכנו, קשיים נפשיים ואף מחלות.

כל אדם שמחזיק האשמות הוא למעשה מעין ילד מגודל שעדיין מנסה להשלים את מה שלא קבל מהוריו. דבר זה פוגע בתפקודו ובשיקול דעתו כהורה, גורם לתלות בזוגיות, למשיכה לבני-זוג שגם להם בעיות, ולכל שאר הבעיות שציינתי לעיל.

אני לא מדברת על לסלוח, או להיות מחר בבוקר חברים הכי טובים של הוריכם או של בני-זוג לשעבר. אני מדברת על להפסיק להאשים. כי אין את מי. כי האדם באמת לא היה יכול אחרת. כי אנחנו התרנו (לא כילדים אך כמבוגרים), וכי אנחנו אלה שמשלמים את המחיר.

אשמח כמובן לשמוע את דעתכם ולענות על שאלות,
שרון

נ.ב. אחת הטענות החוזרות ונשנות שאני שומעת מרבים זה "אני כמעט אף פעם לא חושבת על זה, זה עולה עכשיו רק בגלל שאנחנו מדברות על זה".

חשוב להבין שזה לא משנה כמה אתם חושבים על זה, זה משנה האם הרגש עדיין חי, כלומר, האם אתם עדיין מזדהים את המחשבה שהוריכם (או אדם אחר) עדיין אשמים כמוסבר לעיל.

במקרה כזה, גם אם 99% מהזמן אינכם חושבים עליה, ההאשמה עדיין חיה בדמכם כזיהום והשפעותיה ממשיכות בין אם אתם חושבים עליה או לא.

-:-

אימון רגשי
הספר 100% בחירה

השארת תגובה