מה לעשות כשמתנכלים לכם ללא סיבה?

זה עתה קיבלתי שיחת טלפון מבחור שביקש לעבוד על הביטחון העצמי. "תסביר לי קצת במה מדובר," ביקשתי.

והוא הסביר. לדבריו בעבודתו הקודמת מספר ממונים התנכלו לו ללא סיבה.

"ומה היה החלק שלך בעניין?" שאלתי.

"לא היה לי חלק בעניין," הוא ענה. "אני הייתי בסדר גמור." הוסיף והצדיק את עצמו.

לאחר אי אילו דברים היה עלי להשיב את פניו ריקם ולומר שלצערי איני יכולה לעזור לו. "מדוע?" תשאלו. כי לא ניתן לחזק את הביטחון העצמי של אדם מלא האשמה שרואה את עצמו כקורבן ואינו רואה את חלקו בכל דבר ועניין שקורה לו.

בתרבות של ימינו כולנו רגילים בעיקר להאשים ופחות להסתכל על עצמנו. "הוא אדם קשה. אף אחד לא מסתדר איתו!" אנחנו ממהרים להצהיר. אבל אנחנו פחות מסתכלים על עצמנו – על כך שאנחנו מדברים מכוער על אותו אדם קשה, אף אם רק מאחורי גבו. על כך שאנחנו עושים רק את המינימום הנדרש בעבודה. על אווירה לא נעימה שאנחנו יוצרים סביבנו, או פשוט על אנרגיה קשה של פחד ושליליות שממלאת אותנו ומושכת אש.

כשהייתי בגיל ההתבגרות, מכיתה ז' ועד יב', למדתי בבית ספר משותף ל-4 קיבוצים ובמשך כל אותן שנים סבלתי מלעג והצקות.

ברור שאז לא היתה לי שליטה על כך ולא היתה לי שום דרך להתמודד. חשבתי שזה פועל יוצא של איך שנראיתי ושאין מה לעשות (בדיעבד אני יודעת שזה לא נכון).

במקרה כזה קל להאשים את הילדים "הרעים" או את המערכת (בקיבוץ של אז לא היתה תמיכה מהמערכת או ניסיון להתערב), או אולי את ההורים שראו שמשהו לא בסדר ולא עשו מה שהורים "אמורים" לעשות (תכל'ס הם התמודדו עם זה בדרך שהם היו מסוגלים). אבל לי אישית קל יותר לנסות להבין למה זה קרה. וכשעשיתי זאת גיליתי 2 דברים:

1. כשהתחלנו בכיתה ז' ללמוד עם עוד 3 קיבוצים התייחסתי לילדים מהקיבוצים הנוספים כאל חייזרים מפחידים. והתחושה הזו לא עברה לי במשך 6 שנים!

ברור שכשילד כל-כך מלא בפחד הוא "יחטוף" על זה מאלו שזקוקים "להחטיף" כדי לחזק את תחושת הערך העצמי שלהם.

אבל למה בכלל הגעתי למצב שכל-כך פחדתי מאותם ילדים כשאף-פעם לפני כן לא היתה לי בעיה חברתית מיוחדת? להבנתי זו היתה הצטברות של תחושת חוסר ערך ורגשות שליליים שנבנו בחיי עד אז. (בעצם כל העניין של תחושת חוסר ערך מתחיל מהרגע שאנחנו נולדים, באמצעות החשיפה לרגשות הורינו שסובלים מתחושת חוסר ערך בעצמם. אף שאצל כל אחד מאתנו זה יבוא לידי ביטוי באופן שונה בהמשך הדרך).

2. הסיבה השניה ש"חטפתי" היתה האנרגיה השלילית שמלאה אותי. כבר מילדות, ובעיקר מכיתה ג', כשעברתי עם משפחתי לקיבוץ ושמו אותי ואת אחותי התאומה באותה כיתה, תמיד קינאתי בה. הקנאה הזו גרמה לי לפתח אנרגיה שלילית שבטאתי לא אחת  כלפיה.

היחס שלי לאחותי – שכבר אז ידעתי בבירור להצביע על כך ולומר לעצמי "אם היא החזקה בחוץ, אני אהיה החזקה בבית" – ספק לי מחד תחושת כוח, אבל מאידך (כפי שאני יודעת היום) העמיק את תחושת חוסר הערך שלי פי עשרות מונים. שכן כשאנחנו "מורידים" אדם אחר אנחנו חווים בוסט קטן של כוח, אבל בה בעת משדרים לעצמנו שללא אותו חיזוק עצמי על חשבון האחר נוסיף להרגיש קטנים וחלשים, כפי שלדעתנו אנחנו באמת.

לכאורה, למה שקורה בתוכי לא אמורה להיות השפעה חיצונית אם אני לא מראה את זה. אבל בפועל זה הדבר העיקרי שקובע את היחס שאנחנו מקבלים מאחרים, ש"מריחים" את האנרגיה שלנו באופן לא מודע ומגיבים לה באופן אוטומטי.

במשך השנים למדתי לבחון את עצמי ולראות למה אני מקבלת יחס כזה ולא אחר. התשובה תמיד תהיה טמונה ברגשותיי האמיתיים כלפי האדם האחר (אם אני לא סובלת מישהו, למשל, אני יכולה לחייך מכאן ועד הודעה חדשה, אבל הוא בכל זאת ירגיש בכך). ביחס שאני מפנה לאותו אדם בפניו ומאחורי גבו, ובאנרגיה שממלאת אותי ללא קשר לאותו אדם.

בנוסף, השלמתי עם העובדה שאני אדם עם אנרגיה חזקה, שבקלות יחסית "מושך אש". יש אנשים, כמו אחותי לדוגמה, שכולם מתחברים אליהם ואוהבים אותם. אבל אני לא כזאת, לטוב ולרע. ובמקום לבַכות חיים שלמים על זה שאני לא כמוה בעניין זה, למדתי לקבל את מי שאני.

עניין נוסף שמשפיע מהותית על היחס שאנו מקבלים, זה כשאנחנו משחקים את ה"טובים", כלומר, ממשיכים לחייך, לעשות עבור אחרים, ולא אומרים דבר בנוגע למה שמפריע לנו (או אומרים בדרך עקיפה ומתנצלת מבלי להציב גבולות), בעוד טינה רעילה מתבשלת בתוכנו. אנשים "טובים" שכאלה, שנותנים שידרכו עליהם על כל צעד ושעל, זוכים לניצול חוזר ונשנה, ומושכים לחייהם אנשים שזקוקים לנצל אחרים כדי להרגיש חזקים.

בקיצר, מה שאני רוצה לומר זה שתמיד יש לכם השפעה. על כל סיטואציה וביחס לכל אדם. היחידים שאין להם שליטה הם ילדים רכים. ואפילו לשרון (אני :)) של גיל ההתבגרות, אם מישהו היה מלמד אותה שחשוב לא להתייחס רע לאחרים גם אם זה נותן לך תחושת כוח, היתה יכולה להיות הרבה יותר שליטה (אם כי לא בהכרח שליטה מלאה) על היחס שהיא מקבלת. כי תכל'ס מה שאתה מקבל זה מה שאתה נותן, גם אם לא בהכרח מאותו האדם.

רבים מפחדים לקחת אחריות ולהסתכל על עצמם במראה, משום שהם חוששים להרגיש אשמים, וגם משום שהם נהנים מתחושת הכוח שמספקת האשמת האחר. אבל דווקא הנכונות להסתכל על עצמנו ולקחת אחריות על מה שאנו יוצרים משחררת ומספקת לנו את המפתח העוצמתי ביותר לשנות את חיינו לטובה.

-:-

הספר 100% בחירה
אימון רגשי

4 תגובות
  1. חן

    תודה רבה שרון על הנתינה המבורכת שלך 🙏🏼🌸

  2. גרטל סגלס

    שרון! מאד מאד אהבתי והזדהיתי עם מה שכתבת. אין ספק שלמודעות עצמית יש כח מאד גדול! תודה לך על השיתוף והתובנות..

השארת תגובה