איך לקבל את מה שלא ניתן לשנות?

למרות שלכל אחד מאיתנו יש גם דברים טובים בחיים, תמיד יש משהו שמעיב על חיינו ואינו מאפשר לנו ליהנות ממה שיש.

אלו יכולים להיות דברים גדולים וכבדי משקל, כגון אובדן של מישהו יקר, פרידה, פיטורים, מצב כלכלי קשה או לקות גופנית ממנה אנו סובלים.

או דברים כגון איבר בגוף שאנחנו לא אוהבים, צלקת או פגם קטן. גילנו, הפחד מהזדקנות וממוות, צער על בחירות שעשינו בעבר ועל דברים שנעשו לנו, לולא הם נראה שהכל היה יכול להיראות אחרת. מספר הילדים שיש לנו או העובדה שאיננו יכולים עוד להביא ילדים.

יש לא מעט מנטורים שמוכרים לנו את אשליית החיים המושלמים, בהם נוכל להשיג כל מה שאנו רוצים ולחיות בעושר ובאושר. הם כמובן מבטיחים לעשות זאת כבמטה קסם: באמצעות משפט שיתכנת לנו את התת-מודע, תובנות שהם יורידו לנו מהבריאה, או שבאמצעות נשימה או טיפול באנרגיות הכאב יפרח מגופנו כלא היה.

וזה לא שאין ערך בטיפולים שכאלה. אבל להבנתי אין פתרונות שאינם מצריכים פעולה אקטיבית מצדנו. כמו כן, כל מי שמוכן לפקוח עיניים יכול לראות שהצלחה אינה מביאה אושר.

בדיוק הבוקר נתקלתי בכתבה שמספרת על השחקנית סופי טרנר (סנסה סטארק ממשחקי הכס) שסובלת כבר 6 שנים מדיכאון! היא צעירה, מהממת, מוכשרת, מצליחה ונשואה לגבר שאוהב אותה. ובכל זאת היא מתארת תקופות של חוסר אהבה עצמית ושל קושי עצום לקום מהמיטה (ולמרות שכרגע מצבה טוב יותר 🙂 היא עדיין לוקחת כדורים ומגדירה עצמה כחולה).

אז מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לקבל את אותם דברים שהלב כה מתנגד להם?

ההתנגדות הפנימית לאותם דברים שנדמה לכם שהורסים את חייכם מובנת לגמרי. לא משנה במה מדובר ואיך זה נראה לאחרים – עבורכם זה סוף העולם! ואיש לא יכול להתווכח עם זה.

עם זאת, אני יודעת שהמטרה שלי, ואני בטוחה שגם של כל אחד מכם, היא להיות מאושרת.

והעניין הוא פשוט: ברגע שאני מבַכה על שקורה, על מה שאין לי, על מה שלא היה לי, ועל מה שאולי לא יהיה לי לעולם – אני סובלת.

"אז מה? להתעלם מזה? להתנהג כאילו זה לא קיים?" תשאלו.

ברור שלא.

ישנם דברים שצריך זמן להסתגל אליהם, כגון אובדן או מגבלה גופנית כלשהי. במצב כזה אי-אפשר לא להרגיש כלום, וישנו תהליך טבעי של אבל ועיבוד המצב. אבל רוב המצבים שאיננו מוכנים לקבל הם מצבים קבועים שנמשכים כבר שנים, או מצבים היפוטתיים (כגון מה היה יכול להיות אם…).

לכן הצעד הראשון והחשוב ביותר ליצירת קבלה פנימית הוא **נכונות** לקבל את המצב

למה הכוונה? למרות שמצב נתון הוא עובדה, בראש אנחנו יכולים להמשיך להתווכח איתו עד סוף ימינו. אחת הסיבות לכך היא התקווה הלא רציונלית שאלוהים ישמע את תחינתנו ויעשה משהו.

יש שימשיכו לבכות על מר גורלם ולסבול עד סוף ימיהם, ויש שיום בהיר אחד (כפי שלי קרה) יבינו שחלאס, אי-אפשר לחיות ככה יותר וחייבים לעשות משהו.

העשייה שאני מדברת עליה היא לא בדיוק עשייה, היא מעין אסימון שנופל מבפנים. לפתע אנו מוכנים לקבל שזה המצב ולהפסיק להתבכיין, פשוט כי אנחנו עייפים מעצמנו.

ללא רצון חד-משמעי להפסיק לסבול לא משנה מה קורה—לא משנה אם אין לי את מה שאני רוצה ואולי לעולם לא יהיה לי, לא משנה כמה בחירות מטומטמות עשיתי, איזה כלים לחיים הוריי לא נתנו לי, או איך הכל היה יכול להיראות אחרת אם היו אוהבים אותי יותר—אף שינוי לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

לכן את כל אלה אני שמה בצד ומפסיקה להתבכיין. נקודה.

התלונה הפנימית וההתבכיינות עלולות לחזור. אבל אם אני מחויבת לוותר על האומללות, לא משנה מה קורה, הן ילכו ויתמעטו.

הצעד השני הוא להתחיל לעבוד עם המצב במקום להתווכח איתו מנטלית

בכל מצב נתון, לא משנה כמה הוא מחורבן, יש דברים שניתן לעשות כדי לשפר אותו.

אם בן/בת-זוגכם אינם מי שהייתם רוצים שיהיו, הפסיקו להילחם בכך במשך שנים, ובמקום זאת מצאו דרך להישאר תוך קבלת חסרונותיהם או עזבו.

אם אני שונאת את הגרוש ועדיין צריכה להתנהל מולו, אני יכולה ללמוד איך להתנהל איתו נכון כדי להפוך את התקשורת להרבה פחות מעיקה.

אם יש לי מגבלה או נכות מסוימת יש עדיין הרבה מאוד דברים שאני כן יכולה לעשות כדי ליהנות מהחיים. ומקום לשבת ולקונן על זה שאיני יכולה למצוא זוגיות במצבי, אני יכולה לחפש עדויות לאנשים במצבי ואף במצב גרוע משלי שכן מצאו זוגיות מאושרת והגשימו דברים למרות המגבלות.

אם הורה נפטר והפכתי את חיי לגיהנום בלעדיו, אני יכולה להפנות את תשומת הלב לילדיי ולראות שהם סובלים כאשר אמם נמצאת במצב כה קשה, ולעשות הכל כדי להוציא את עצמי מהמצב למענם.

אם אין לי ילדים אני יכולה לפתוח את לבי בפני ילדים שאאמץ או שאינם שלי, ופשוט ליהנות מהם ולאהוב אותם.

ואם אני מפחדת מהמוות, אני מוכרחה ללמוד להשיב את תשומת לבי בעקביות לרגע ההווה.

למעשה נוכחות ברגע ההווה היא הכלי האולטימטיבי לקבלת הקיים

נוכחות ברגע ההווה או בשמותיה הנוספים מיינפולנס או מדיטציה (לא דמיון מודרך) היא אחד משני הכלים העיקריים שמסייעים לנו לקבל את מה שלא ניתן לשנות.

הכלי הראשון הוא להפסיק להתלונן על המצב והשני הוא הנוכחות. אני מעדיפה לקרוא לכך נוכחות ולא מדיטציה כי מבחינתי נוכחות זה משהו שמביאים לחיי היום-יום ולאו דווקא פרק זמן של X דקות בו אני יושבת עם עיניים עצומות ומקשיבה לנשימה.

עוד על איך לתרגל אתם יכולים לקרוא כאן וכאן.

אבל אני מזכירה שהתרגול הופך אפקטיבי עם הנכונות הפנימית לקבל את המצב, הוא אינו מביא אותה.

קבלה נעימה : )
שרון

כמו תמיד, אשמח לשמוע את דעתכם ולענות על שאלות.

-:-

הספר 100% בחירה
אימון רגשי

אהבתם? מוזמנים לשתף
6 תגובות
  1. אביחי

    איך אפשר להביא נוכחות לחיי היום יום. לא על ידי התרגולים האלה של ה10 20 דק ביום?

    • שרון שחף

      היי אביחי,
      אני לא ממש ממליצה על תרגולים של 20 דקות יום-יום. לי אישית זה נראה מתיש. גם 10 או 5 יהיה נהדר. ברגעים של משבר או כשסתם נחה עלי הרוח אני בהחלט יכולה ליהנות מכך. פעמים ספורות תרגלתי אפילו שעתיים ונהניתי מכך מאוד.
      לגבי השוטף, אתן לך דוגמה. למשל הבוקר כשחזרתי מחדר כושר הרגשתי קצת נסערת. קודם כול, שמתי לב לשיח הפנימי שלי וכדי להפסיק "להתבכיין", בדרך חזרה הביתה הלכתי בתשומת לב. כלומר, התבוננתי יותר לעומק על הדברים סביבי. עצרתי לרגע מול פרח יפה. הלכתי לאט. נהניתי מהדרך. ועד שהגעתי הרגשתי אחרת לגמרי.
      צרפתי בסוף הכתבה קישור ל-2 כתבות שלי שמסבירות יותר על התרגול. מצרפת לך שוב כאן:
      https://www.awakening.co.il/3815/meditation/
      https://www.awakening.co.il/presence/

  2. גרטל סגלס

    תודה! אהבתי והזדהיתי עם מה שכתבת.

  3. אלייה

    את נהדרת!!!

השארת תגובה