למה את לא מצליחה להשתחרר מביטול עצמי?

את התשובה לכך שאינך מצליחה להשתחרר מביטול עצמי (ויתור תכוף, ופוגעני כלפי עצמך, על צרכייך ורצונותייך) תמצאי ב-3 חזיתות שונות. האחת פחד, השניה חולשה רגשית, והשלישית – שליליות.

פחד הוא למעשה הרגש העיקרי שמניע את רובנו. הפחד ממחלות, ממוות, מלהישאר לבד, מלא להצליח להיכנס להריון, מלא להגשים את עצמנו מקצועית או מלהישאר ללא כסף.

כל עוד אנחנו מונעים מפחד איננו מונעים מתשוקה, משמחה ומאהבה.

בזוגיות הנשים הן אלה שמונעות יותר מפחד בשל "השעון המתקתק" של הפוריות. בשל הפחד להישאר לבד הן עושות ויתורים קיצוניים שגורמים להן לחיות בפחד ובכעס מתמיד, ומתירות לגברים, שיודעים שהכול נסלח, להתייחס אליהן בחוסר כבוד ולנצל אותן.

ההורים של היום מפחדים להיות "רעים" ולכן אינם מציבים גבולות לילדיהם. ואז במקום ליהנות מהילד הם כל הזמן כועסים עליו, ובסופו של דבר מתפרצים בצורה מוגזמת. והילד, שלומד שהכול מותר, הופך להיות עריץ קטן ואומלל שעושה דרמה מטורפת מכל דבר ומתנהג בצורה מכוערת להוריו ולאחרים.

לא אחת אנחנו מפחדים מתגובתם של עמיתים לעבודה, חברים ובני-משפחה, שאם חס וחלילה לא נמלא את רצונם או נעז לומר משהו, הם יכעסו ואפילו ינתקו מגע.

חולשה רגשית גורמת למישהי לומר לעצמה "נכון שהוא לא רוצה אותי כבת-זוג, אבל לפחות יהיה לי ערב מרגש" ובכך לתת רשות לקשר שפוגע בה ומנציח את תחושת חוסר הערך שלה.
חולשה רגשית גורמת להורה לוותר שוב לילד בשביל עוד דקה של שקט.
או גורמת לך להמשיך לשמור על קשר עם חברה רק כדי לא להישאר לבד.

לעתים אנחנו משתמשים בביטול עצמי על-מנת להאשים מישהו, ולכך אני קוראת שליליות. למשל, רבים הילדים הבוגרים שמאשימים את הוריהם על זה שהם לא מתנהגים כפי שהורים "אמורים" להתנהג. לא מבינים אותם מספיק, לא מכילים אותם מספיק ואינם מתנהגים בצורה "הנכונה".

כאשר אני מציעה לילדים בוגרים אלו (שהם עצמם כבר מעל גיל 20 ולעתים הרבה יותר) לשים גבולות להוריהם הם "לא מצליחים".

בשיחותיי עמם, כאשר אנו יורדים לשורש העניין, ברוב המוחלט של המקרים אנו מגלים שהם לא שמו גבולות אלא שוב ביקשו מההורים להשתנות (גם אם בדמעות או בכעס). כלומר, הם עדיין מצפים שההורים יבינו איך הם "אמורים" להתנהג ולא מוכנים לשים להם גבולות (להצבת גבולות, בשונה מבקשה, תמיד יש מחיר, משהו שקורה אם מישהו לא מכבד את הגבול שהצבתי).

הם מתעקשים לדבוק בתקווה שכבר מזמן ברור שלעולם לא תתגשם שהוריהם יספקו להם את מה שהם כמהים לקבל, ומצדיקים זאת בכך שרק אז יוכלו לחוש שלמים ומאושרים. אך אולי "חוסר היכולת" לוותר מהווה למעשה הצדקה להיאחזות בהאשמה?

גם נשים, במקום לקחת אחריות על-כך שהיו בקשר לא בריא, מרבות להשתמש בתיאורים כגון: "הוא נצל את תמימותי", "הוא היה החזק ולכן הוא זה שהיה צריך לקחת אחריות", בעודן מתעלמות מחלקן בעניין. (ברור שבאותו רגע לא היו להן הכוחות לקום וללכת, אבל כך גם לא לצד השני, שאולי היה החזק בקשר אבל חלש כאדם).

הביטול העצמי במקרים כאלה מאפשר לא לקחת אחריות על מעשינו ולהחזיק בתדמית של "אדם טוב" שתמיד מנצלים אותו, בעודנו נהנים מההיאחזות בהאשמה שמספקת תחושת צדקנות ועליונות. שכן ברגע שאמרתי או רמזתי שמישהו אינו מסוגל להתנהג "כמו שצריך" זה ברור שאני, שיודעת להבחין בכך, כן יודעת להתנהג כמו שצריך.

אני לא מתווכחת עם העובדה שרבים מתנהגים בצורה אנוכית ופוגענית. אבל חשוב להבין שאנשים שמתנהגים באופן תכוף בצורה פוגענית, למרות בקשות חוזרות ונשנות, הם אנשים לא מודעים שאינם מסוגלים להשתנות מרצונם, אלא דרך הצבת גבולות בלבד.

אז מה תוכלו לעשות עוד היום כדי להשתחרר מביטול עצמי?

1. בזוגיות – הסכימי להיות לבד כל עוד אין לך את מה שאת באמת רוצה! זה לא אומר שתהיי לבד כי דווקא כשתציבי גבולות יהיו כאלה שילמדו לכבד אותך (כמובן שיהיו גם את כאלה שיקומו וילכו, אבל הם מראש סיפקו לך רק פירורים ועלבון).

זה למעשה נכון לא רק לגבי זוגיות. עד שלא תסכימו "לאבד" אנשים, תמשיכו להיפגע. וגם כאן, פעמים רבות דווקא כשתציבו גבולות תזכו בהם במקום לאבדם.

כשאנו מוכנים להציב גבולות זה לא אומר שאיננו מפחדים מהמחיר שעלול להתלוות לכך, זה אומר שאנו מוכנים לעשות זאת למרות הפחד, בגלל המחיר שאנו מבינים שאנו משלמים.

2. בתור הורים, שימו לב שהדבר הכמעט יחיד שעומד לנגד עיניכם זה החשש להיות "רעים" כמו הוריכם. אתם מתעלמים מהתסכול שלכם, מהויכוחים הבלתי פוסקים, מכך שההורות הופכת לעול ואתם מפתחים מרירות כלפי ילדיכם. ואתם מתעלמים גם מכך שאתם בכלל לא עוזרים לילד, אלא ממש ממש פוגעים בו כשאתם מלמדים אותו שאין גבולות. להיות תקיף זה לא להיות תוקפני. לתת לילד להתמודד זה לא להיות רע, זה לחנך! למנוע מילד משהו (כמו מסכים או כמות מוגזמת של אוכל לא בריא וצעצועים שהוא לא צריך) זה אך ורק לטובתו!

3. התחילו לקחת אחריות על חלקכם בכל מערכת יחסים. אנשים מגיבים תמיד ליחס שלנו אליהם – גם ליחס שאנו מפנים אליהם מאחורי הקלעים בלבד!!! (הם קולטים זאת באופן לא מודע ומגיבים לכך אוטומטית). הכי קל זה לחפש איפה מישהו אחר יותר גרוע ממני, אבל זה לא יביא לשום שינוי.

4. התחילו לשים לב לשיח החיצוני והפנימי שלכם – אצל רובנו הוא מורכב בחלקו הגדול מתלונה, שבאה לידי כהתבכיינות בלתי פוסקת על עצמנו, על נסיבות חיינו ועל האנשים שסביבנו. אותה קינה בכיינית מתנגנת במילותינו או לחלופין מתנגנת לה ללא הפסק בראשנו.

שליליות (האשמה, תלונה, והרחמים העצמיים שמתלווים לאלו) היא למעשה, יותר מכול דבר אחר, זו שמנציחה את החולשה הרגשית, ושולחת אתכם לויתור נוסף.

תמיד יהיו סיבות להתלונן. אבל אם במקום להתלונן לריק, תקבלו את מה שלא ניתן לשינוי ללא תלונה, תשנו את מה שניתן, תציבו גבולות ותתמקדו במה שטוב – העולם שלכם יתחיל להיראות אחרת.

-:-

הספר 100% בחירה
אימון רגשי

השארת תגובה