למה כן להתעצבן??

בדיוק סיימתי פגישה עם לקוח שסיפר לי את הסיפור הבא:
מישהי, במסגרת העבודה, שלחה לו מייל בעל נימה מבטלת. כשהוא ראה את המייל, התגובה האוטומטית שלו היתה להתפוצץ מבפנים.

עם זאת, הוא לא הגיב מיידית אלא "ישן על זה" 24 שעות ואז הגיב בצורה מקצועית גרידא מבלי לתת מכת נגד (מה שאנחנו הרבה פעמים נוטים לעשות מתוך עצבים ואחר-כך להצטער).

"מעולה," אמרתי לו, "הגבת באופן לא תגובתי" (משהו שבעבר הוא היה מתקשה לעשות).

אבל הוא עדיין הרגיש רע לגבי זה, משום שלדעתו עצם העובדה שנתן לזה בכלל לגעת בו מראה על איזשהי בעיה אצלו.

היום אני רוצה להסביר לכם את מה שהסברתי לו: למה כן חשוב להתעצבן! (או להיעלב ולהתעצבן…. מה שבד"כ בא יחד)

רגשותינו הטבעיים הם מנגנון משוב וחישה חשוב מאוד! ומבין רגשותינו עלבון וכעס באים לומר: "משהו כאן לא בסדר!" (אתה נותן לאחרים לפגוע בך או עושה משהו שלא נכון לך).

כאשר אנו מתעלמים ממנגנון המשוב הטבעי שלנו אנחנו יכולים להיוותר במצבים הרסניים לאורך זמן, לדוגמה יחסים פוגעניים, ובמקרה כזה גם אם אנחנו מדחיקים את העלבון ואת הכעס הם משפיעים עלינו והרגש בסופו של דבר מתפרץ או באופן מוגזם, או על מי שלא מגיע לו, או סתם אוכל אותנו מבפנים וגורם לאומללות ולמחלות.

חשבו לרגע על חברינו בעלי החיים. אם הם היו נוקטים בגישה שזה טוב לא להתעצבן מ"שטויות", כיצד היתה לדעתכם נראית ממלכת החי ללא גבולות ברורים???

אז למה בכל זאת רובנו מאמינים שזו טעות לכעוס ולהיעלב?
כבר מילדות נוטים הורינו ואחרים סביבנו לומר "מה יש לך להיעלב/לכעוס?" במקום לתת לגיטימציה לרגש.

כמו כן, אנחנו מסתכלים על אנשים סביבנו ורואים כאלו שכמעט לא מתרגזים מכלום. האם אנשים אלו באמת שלווים? מההכרות האישית שלי ממש לא! ברוב המוחלט של המקרים מדובר באנשים שלא נותנים לעצמם לגיטימציה להתרגז אך את השליליות המודחקת הם אוגרים בתוכם והיא באה לידי ביטוי בטינה רעילה שהם מפתחים כלפי אותו אדם שכביכול לא כעסו עליו, קוצר רוח, זלזול או התפרצויות כלפי מישהו שעליו הם מרגישים עליונים, התנהגות תוקפנית ואלימה בכביש, דיכאונות או חרדות.

מניע נוסף וחזק ביותר לשלילת רגשותינו מגיע מהאסכולה הניו-אייג'ית שגורסת שרגשות "שליליים" הם עניין של בחירה ולפיכך אנחנו יכולים לבחור שלא להיעלב או לכעוס. לצערי, תפישה זו שהפכה כה רווחת, היא מסוכנת והרסנית מאוד!! ואינה מציאותית כלל. וגם הרוח'נים (כמו "הרגועים"), שבמקום להיות אותנטיים מציגים דימוי, מסתירים מאחורי חזותם המעודנת שליליות מודחקת שלא כל-כך קשה להבחין בה למי שיודע כיצד.

ובכל זאת, יש בעיה עם הכעס…
כעס טבעי, שהוא תגובה למכה רגשית בדיוק כפי שכאב הוא תגובה למכה פיזית, הוא מנגנון שמירה והכוונה עצמית חשוב ביותר!

עם זאת, רבים מכעסינו מבוססים על האשמה שאנו מחזיקים לאורך זמן כלפי אדם, קבוצת אנשים או בורא עולם, שלא היו אמורים לדעתנו לפעול כפי שפעלו והיו צריכים להבין טוב יותר, או על תלונה בלתי פוסקת על אחרים ועל דבר שקורה.

האשמה, והרגש שהיא יוצרת, טינה, הם הדבר הכי הרסני שיש, ותלונה היא ה-מחלה של העידן המודרני היוצרת תסכול תמידי ואומללות.

טינה היא למעשה סיפור עצוב שאנו יוצרים סביב הנסיבות אשר מקנה לנו תחושת עליונות על אלו אותם אנו מאשימים. הטינה הבסיסית והחזקה ביותר של רוב בני האדם היא כלפי הוריהם על שלא ידעו להיות הורים "כפי שהורים אמורים להיות". הטינה מבוססת על ההנחה השגויה שהאדם השני היה צריך (ולפיכך גם יכול מן הסתם, וכאן השגיאה) לפעול אחרת.

לכל טינה מתלווים באופן אוטומטי רחמים עצמיים. כי אם מישהו אשם אני הקרבן. ולכל טינה מתלווים באופן אוטומטי רגשות קשים והרסניים שגורמים לאומללות, לתחושת חוסר ערך, ומושכים לחיינו כבמגנט אנשים ומצבים בעלי אנרגיה פוגענית ושלילית.

אז מה בעצם כדאי לכם לזכור
שכעס טבעי הוא חשוב וטבעי, ושזה נורמלי לגמרי להתעצבן מדברים מעצבנים!!! ולא רק נורמלי אלא גם מועיל – כי זה מכוון אותנו מה כן ומה לא.

ושיש הבדל בין כעס טבעי לתלונה וטינה – אם, למשל, אמי עושה דברים מעצבנים, זה טבעי שאתעצבן. אבל אם אני שומרת לה טינה, הכעס יהיה הרבה יותר עמוק ומתמשך והוא גם לא יהיה נקודתי, כי כל דבר שהיא תעשה יהיה רק נדבך נוסף על כל מה שעוללה לי עד היום ועל אזלת ידה להיות האמא שהיא "אמורה" להיות… (ואז גם אראה זאת כדבר מודצק להתלונן עליה בלי הפסקה באזני כל מי שמוכן לשמוע).

ודבר אחרון – רשות להתעצבן אינה אומרת שעלינו להוציא את העצבים באופן דרמטי. השלשול המילולי חסר השליטה שכה נהוג בתרבותנו מתרחש דווקא כשאנו מדחיקים, מדחיקים ואז מתפוצצים, או כשאנו מטפחים דרמה רגשית של האשמה וקורבנות.

-:-

אם מעניין אתכם להרחיב בנושא אני מזמינה אתכם לקרוא את ספרי "100% בחירה"

וכמובן, אשמח לשמוע את דעתכם ולענות על שאלותיכם 🙂

4 תגובות
  1. עדינה

    יש אפשרות שתדגימי איך מגיבים בכעס בריא ?

    • שרון שחף

      היי עדינה,
      אני לא כ"כ יכולה להדגים כי זה צריך להיות אותנטי.
      קודם כול כעס מרגישים.
      ברגע שאנחנו לא נשלטים בידי רגשותינו אנחנו לא חייבים להגיב לכעס כאוטומט. אלא יכולים לבחור את תגובתנו (גם אם לא ב-100%).
      כשכעס מתפרץ באופן חסר שליטה הוא מלווה במילים בוטות, בהרמות קול, בקללות או לחלופין בבכי ובחזרתיות.
      ריב למעשה הוא סוג של דיון מעגלי שבו הצדדים חוזרים על האשמותיהם מבלי לנסות באמת להבין את הצד השני ומבלי לקחת בחשבון שהצד השני לא פתוח לשמוע אותם.
      לכן, אני יכולה לכעוס, אבל עדיין להבין שכרגע אני צריכה לסגת מהויכוח ולחזור אליו במועד אחר ובאופן אחר.
      או שאני יכולה להביע את כעסי במילים מבלי לנסות להדחיק אותו או להתעלם ממנו. לומר שאני כועסת ולמה.
      אם תשאלי שאלה ספציפית מתוך חייך יהיה לי הרבה יותר קל לענות באופן ענייני.

  2. סילבי

    כתבה מעולה וטוב שסוף סוף אמרת את הדברים כי באמת כל האסכולה הניו אייג'ית הזאת רק גורמת למי שמבטא את רגשותיו האותנטיים ומעז להעלב או לכעוס להרגיש עוד יותר רע עם עצמו. להרגיש לא מספיק "נאור" על כך שהוא לא יודע להתעלות מעל העלבון או הכעס.

השארת תגובה