ארבעה עקרונות מפתח לחיים מלאים ומאושרים

היום אציג בפניכם 4 עקרונות מפתח שלי לחיים מלאים ומאושרים של אהבה עצמית. אז יאללה, בואו נתחיל:

1. הכרה ברגש

אחד הכלים הנפוצים בניסיון לעזור לעצמנו ולאחרים הוא מה שאני מכנה 'רציונליזציה'. הכוונה להסברים הגיוניים שמטרתם לעזור לעצמכם או לאחרים להתמודד ביעילות עם מצב רגשי.

לדוג': חברה באה אליכם שבורת לב לאחר פרידה ואתם תעודדו אותה במשפטים כגון: הוא לא שווה אותך, הכול לטובה, היקום מדויק, הוא עשה לך טובה ועוד. קרוב לוודאי שגם היא, בינה לבין עצמה, תנסה להפחית בערכו ולחפש אחר חסרונותיו כדי לנסות להיפטר מהכמיהה המציקה אליו.

אבל כל מי שניסה את זה יודע שזה לא עובד!

ולא רק שזה לא עובד, כשמישהו אומר לכם "אין לך סיבה לפחד כי…" או "אין לך סיבה להרגיש ככה.." זה הרבה פעמים גורם לנו להרגיש מטומטמים ופגומים על רגשותינו הלא רציונליים.

מה שבעצם אני רוצה להדגיש זה שרגש אינו דבר רציונלי ולכן למילים הגיוניות אין כל השפעה עליו!!

כשמופיע רגש הדבר היעיל ביותר הוא לתת לו רשות, לא משום שהוא בהכרח נעים אלא פשוט משום שהוא ישנו. במקום לשפוט את עצמכם על איך שאתם מרגישים ועל משך הזמן שאתם מרגישים זאת.

2. פתרון בעיות מתוך שלווה

אחד המכשולים המרכזיים של רובנו בדרך לשינוי זה חוסר הנכונות להיות שלווים כשלא הכול מושלם.

כלומר, יש בעיה כלשהי שמציקה – היעדר זוגיות, הגבתי בצורה תוקפנית כלפיי הוריי/ילדיי/בן-הזוג/חברה, יש לי עדיין רגשות לבן-זוג קודם שנראה לי שכבר היו צריכים להיעלם או כל דבר אחר.

מה שרבים עושים במקרה כזה, זה יושבים ומתבכיינים על איך שהם מרגישים ועל איך שהתנהגו – מספרים לעצמם שהם הכי דפוקים בעולם ושאף אחד חוץ מהם לא היה מרגיש ומגיב ככה.

אחת ההבנות החשובות ביותר שהבנתי במשך השנים זה שאני רוצה ובוחרת להתמודד עם כל מצב בשלווה. ומה זה בעצם לקבל את הדברים בשלווה? פשוט להפסיק להתלונן עליהם.

זה לא שאני אוהבת כל דבר שקורה, אבל לא משנה מה קורה אני תמיד יכולה להפסיק להתלונן ולהתמקד בפתרון הבעיה במקום לבכות עליה.

ואז קורה דבר מדהים! הדברים מיד מאבדים מכובד משקלם, הופכים פחות נוראים, יותר נסבלים, ולפתע הפתח לפתרון הבעיה, שקודם נראה חסום, נפתח לרווחה.

3. מי קובע מה נורמלי?

השאלה מה נורמלי להרגיש היא אחד הדברים שגורמים לאנשים לשפוט את עצמם בחומרה, לכעוס על עצמם, ואפילו לשנוא את עצמם.

זהו עוד עניין שבו אני נתקלת שוב ושוב, תלונה של אנשים שרק הם מרגישים בצורה מסוימת ואצל כל אדם נורמלי זה לא היה ככה. לדוג': רק אני מתעצבנת משטויות (שלרוב הן בכלל לא שטויות אלא דברים ממש מעצבנים), רק אני ממשיכה לחוש רגשות כלפי בן-הזוג הקודם יותר משבועיים למרות שהוא לא שווה את זה, רק לי קשה באמהות וכולי וכולי.

לא משנה מה הסיפור הוא תמיד שקרי והרסני. כי לרגשות כמו כעס, לדוגמה, יש תפקיד מאוד חשוב – הם מכוונים אותנו לשים לב מה לא נכון עבורנו, היכן עלינו להתרחק מהסיטואציה והיכן נדרשים גבולות.

כמו כן, חשוב להבין שדחייה זה הדבר שהכי מרסק את כולנו! וזה לגמרי לא רציונלי! אך לגמרי נורמלי!  כל דחייה – על רקע רומנטי, פיטורים או חברה שניתקה קשר – מלווה בתחושה צורבת שגורמת לנו להתרסק ולרצות נואשות שהאדם שדחה אותנו ירצה בנו שוב (ורצוי שאז תהיה לנו הזדמנות להשפיל אותו בחזרה), זה משהו שטבוע בכולנו בשל חוויות ילדות שהתפרשו כדחייה מכאיבה ואי-אהבה.

אני בטוחה שכשאתם מרוסקים כולם נותנים לכם עצות הגיוניות ומספרים שהם לא נותנים לדברים כאלה להשפיע עליהם. ולמרות שקרוב לוודאי שהם עושים זאת מתוך רצון טוב, הם משקרים. כי אני יכולה להבטיח לכם שכשהם עמדו בסיטואציה של דחייה – גם אותם זה ריסק (אף אם הם לא הראו זאת).

אני כבר מזמן החלטתי שאני בלבד קובעת את הקריטריון שלי למה נורמלי ומה לא. וגם כשיש דפוס רגשי או התנהגותי שאני רוצה לשנות, אני לא קוראת לו לא נורמלי – אלא מציבה לי יעד לשנותו ומחפשת בנחישות את הדרך לעשות זאת, במקום סתם לשבת ולהתבכיין עליו.

4. אהבה עצמית

בתרבות המודרנית כולנו נוטים למדוד את עצמנו כטובים יותר או פחות מאחרים על-סמך קריטריונים אלה ואחרים. וישנן המון שיטות שמתיימרות ללמד איך לאהוב את עצמנו ולפתח ביטחון עצמי גבוה.

אבל בעצם כולנו כבר שלמים! נולדנו כאלה ונמות כאלה. לא משנה מה השגנו בחיים, לא משנה איך אנחנו נראים או עד כמה אנחנו חכמים.

השלמות נתונה לנו מעצם היותנו. בדיוק כפי שהיא נתונה וטבעית עבור תינוק שזה עתה נולד או עבור בעל חיים.

אין דבר כזה ערך עצמי גבוה ואין דבר כזה ערך עצמי נמוך. ישנה רק שלמות.

ולכן הדבר היחיד שעלינו לעשות כדי לחוש בה היא להפסיק לפגוע בה! או בעצם להפסיק לנסות להוכיח שאנחנו מספיק טובים – שכן עצם הניסיון להוכיח מעיד שאנחנו מאמינים שיש פגם.

לכן, הפסיקו לנסות להוכיח שאתם שווים. הפסיקו להתאמץ. הפסיקו לשים אחרים מעליכם ופנו לעצמכם לקבלת תשובה. הכילו בעצמכם את רגשותיכם ודעו שיש לכם את כל הכוח לנהל את חייכם באופן מושלם.

שלכם ,
שרון

-:-

אימון רגשי
הספר 100% בחירה

פורסם בקטגוריה מודעות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 תגובות בנושא ארבעה עקרונות מפתח לחיים מלאים ומאושרים

  1. מאת ליטל‏:

    היי שרון,
    כרגיל הפוסט הזה ממש בול במקום ומחזק כמו כל שאר הפוסטים שלך…באמת! 🙂
    ועדיין, יש משהו שלא ברור לי איך להתמודד איתו-כשיש בך משהו שאת באמת לא שלמה איתו ולא יכולה לשנות אותו, וזה כל כך מטריד אותך שזה באמת מפר את השלווה היומיומית שלך ותמיד מטריד אותך ברקע…
    אז כמו שאת אומרת ראיתי כבר שבאמת להסביר לעצמך מבחינה הגיונית למה אני לא צריכה להרגיש ככה ולמה הכל בסדר מחזיק מקסימום כמה ימים. ואני גם באמת לא שופטת את עצמי ולא מורידה מערכי..אז פשוט לא יודעת איך להתייחס לעניין הזה ככה שהוא לא יפר את השלווה שלי.. :/

    • מאת שרון שחף‏:

      היי ליטל,
      את מדברת על משהו פיזי או על דפוס רגשי/התנהגותי? אם תכווני אותי אענה ביתר דייקנות…

      • מאת ליטל‏:

        לא בדיוק..
        אני יותר מתכוונת לדברים שעברתי מזמן ,לא משהו חמור אבל כמה שאני לא ארצה להיות נוכחת בהווה הם פשוט משפיעים על מי שאני היום…
        ובאמת אני אפילו לא שופטת את עצמי על איך שפעלתי אז, כי אני יודעת וזוכרת שזה מה שהיה נכון לי לאותה תקופה. אבל כמה שאני מבינה את זה ולא שופטת את עצמי על העבר…היום מרגישה נחותה יותר מאחרים בגלל זה.

        • מאת שרון שחף‏:

          אוקי, כדי לתת תשובה ממש מדויקת עלי להכיר את פרטי המקרה באופן מעמיק יותר, אך אנסה כמיטב יכולתי.
          אם את מרגישה נחותה בגלל משהו שעברת זה אומר שאת עדיין מזדהה עם מה שאני מכנה 'הסיפור העצוב' הקשור לאותו אירוע (לדוג' שזה לא היה צריך לקרות או שהכול היה יכול להיראות אחרת לולא מה שקרה), ושעדיין יש האשמה ורחמים עצמיים הקשורים אליו. גם שיפוט עצמי הוא סוג של רחמים עצמיים ואף שאת אומרת שאינו קיים, ייתכן שברציונל קיבלת שעשית כמיטב יכולתך אבל רגשית יש עדיין התנגדות לעובדה שכך התגלגלו הדברים.
          אין לי מושג על מה את מדברת, אבל נניח שבעבר הייתי בקשר עם גבר נשוי או סבלתי מהפרעות אכילה – דבר זה יפריע לי רק אם אני מזדהה עם מחשבות כגון שזה יוריד לאחרים ממני אם ידעו, או אם אני מבכה על כך שבזבזתי זמן/פגעתי בעצמי (מה שבפועל יכול להיות במקרים כאלה, אך לא העובדה עצמה היא הבעיה אלא זה שאני מבכה עליה ברגע ההווה במקום לפעול כדי לקדם את מטרותיי כעת) וכך הלאה..

          • מאת ליטל‏:

            תודה על התגובה שרון נתת לי עוד נקודת מחשבה!
            ואת צודקת בהכל…אבל בפועל, איך אפשר פשוט שלא להזדהות עם המחשבות האלה שמה לעשות אני כן מזדהה איתן, בלי להוסיף חשיבה רציונלית שלא באמת עוזרת?

            • מאת שרון שחף‏:

              להפסיק לבַכות על מה שהיה. קודם כול בקול רם, ואחר כך בלבך – פשוט להצביע על זה ללא שיפוט עצמי ולהבחין כשאת עושה זאת.
              כן, לאחר שאת רוצה ומסכימה לקבל שזה מה שהיה (מדובר בקבלה מנטלית בלבד, שכן לא משנה כמה תקונני על מה שהיה זה לא ישתנה), את יכולה להיעזר בתרגול נוכחות:
              http://www.awakening.co.il/presence/

              • מאת ליטל‏:

                כן..אני מניחה שזה גם עניין של להתרגל לפעול ככה..עד שבאמת זה יבוא בטבעיות. אבל מבינה את הכיוון. תודה שרון!

                • מאת שרון שחף‏:

                  נכון, זה מנוגד לאיך שכולנו חיים בתרבות המודרנית.
                  בהצלחה! 🙂
                  * דרך אגב אם לא קראת עדיין את הספר שלי 100% בחירה הוא יכול לעזור בנושא.

  2. מאת רותי‏:

    כמו שאומרים תמיד – באת לי בזמן הנכון.
    היום אני כועסת ומנסה לעבד את הרגש. בדרך כלל אני ממתינה (מקופלת בשקט) עד שהוא יחלוף אבל היום קראתי את הפוסט והתעכבתי על הרגש ומה שמעורר אותו.
    אבל מנסיון והיכרות של 50 שנה שינוי לא ישים. אני לא חושבת שאני "לא נורמלית" ומאמינה שיש עוד נשים רבות שמגיעות מדי פעם למצבים דומים.
    הגעתי להכרה שצריך הרבה אומץ לשינוי. לאיסוף כוחות ולהציב גבולות. אבל תחילה עלי להגדיר את עצמי ואת רצונותי.
    נקודת ההתחלה של היום: ההכרה שאני למעשה איבדתי את עצמי במהלך השנים ואני יוצאת למסע חיפוש.
    תודה על הטריגר
    מחמאות על הספר ועל החמרים בשוטף

    • מאת שרון שחף‏:

      היי רותי,
      שמחה לשמוע שהפוסט עורר מחשבה ושהגעת עם עצמך להבנה מדויקת היכן הבעיה.
      בהצלחה במסע 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *