הכוח הפנימי שבנו

במשך שנים הייתי מאוד מרוכזת בעצמי; הייתי מאוד פגיעה ולכן הסתובבתי בעולם בעודי נזהרת שלא להפגע, אך זה כמובן לא הצליח, שכן מן המקום הפגיע בו הייתי כל דבר התפרש בעיני כפגיעה בכבודי או אהבה לא מספקת מהצד השני. בכל פעם שמישהו כעס לקחתי זאת אישית אפילו אם זה בכלל לא היה בגללי וכמעט לעולם לא הצלחתי 'לצאת' מתוך עצמי ולראות את טובתו המלאה של האדם מולי מבלי לחשוב כיצד זה משליך עלי.

באותה עת הזדמנה לי הזדמנות מופלאה בה הצלחתי להתנתק מעצמי ולחשוב על האנשים שמולי – כאשר זה קרה פתאום לא שפטתי את עצמי עוד (כי לא חשבתי על עצמי), לא הרגשתי חוסר בטחון (כי לא הייתי עסוקה באיך אני נראית), אהבתי את האנשים שמולי (כי לא הייתי עסוקה בלשפוט אותם), העזתי לעשות דברים שבשגרה היו בלתי אפשריים עבורי (כי היה לי מספיק אכפת מאלו שעמדו מולי וטובתם היתה חשובה לי יותר מאיך ארגיש אם לא אצליח). הרגשתי קלה, שמחה ומלאת אנרגיה. והמשוב שקיבלתי מאותם אנשים היה בהתאם, מה שהעצים את תחושתי הטובה.

ההתנתקות מהמחשבה על עצמי היתה באותם ימים אירוע מוגבל בזמן ותלוי נסיבות. בחיי היום יום לא ידעתי כלל כיצד לעשות זאת, אך היתה בי הכמיהה לחזור לשם וידעתי לזהות את הבודדים סביבי שכן ידעו לעשות זאת, נשאתי אליהם עיני וציפיתי ליום בו יהיה בי הכוח הפנימי להיות כמותם: בטלנובלות שהציגו בטלוויזיה כמהתי להיות כמו הגיבורה הטובה שתמיד מסוגלת לקבל את ההחלטות המצפוניות, להיות חזקה ולא להסחף אחר רגשותיה, לדוגמא שמש לי ידיד בעבודה שמעולם לא לקח דברים אישית. הוא אחד מאלה שלעולם אינם מאיימים בעזיבה, מרכלים עם כולם על כמה המצב נורא או מוקיעים אנשים אחרים, כזה המתייחס לאלו שסביבו בכבוד וזוכה ליחס דומה מהם. היתה גם מישהי, שלמרות תפקידה כמזכירה היושבת בקבלה מעולם לא תפשה עצמה כמעוטת ערך, היו לה יחסים טובים עם כל העובדים, זוטרים כבכירים וכשהייתי זקוקה לתמיכה, למרות שהייתי הממונה עליה, היא לא היססה והיתה שם עבורי.

מעטים הם אנשים שכאלה, שכן הרוב "תקועים כל-כך עמוק בתחת של עצמם" עד שהם לא באמת רואים אף אחד ממטר, אף אם על פני השטח זה לעיתים נראה שכן (יש כאלה שמצליחים להונות את הסביבה בחיוכם ובהתעניינותם המזויפת – עלי הם אף פעם לא עבדו…).

מה מייחד אנשים שכאלה? והאם כל אחד מאיתנו יכול להיות כמותם? את התשובה לשאלות אלה גיליתי במשך השנים – כאשר למדתי סוף סוף להניח בצד את ה"מה זה אומר עלי", "איך אני נראית" וה"מה יקרה אם לא אצליח", לקום ולפעול על-אף הפחד, למען מישהו / משהו הגדול ממני, מהפחדים ומהכעסים הקטנים שלי.

רוב הזמן אנו שוכחים מי אנחנו באמת, מה כוחנו האמיתי ומה היכולות שלנו ושוקעים עד צוואר במריבות, בטינות ובהתחשבנויות הקטנות שלנו. אנו מגלגלים בראשנו את הפחדים הקטנים שלנו מאיך נראה ומה כל דבר אומר עלינו עד שאנחנו הופכים משותקים. וכך, במקום לתרום לעולם את מה שבכוחנו אנו הופכים עייפים, מותשים, כועסים ומרירים. אם רק היינו זוכרים, בכל רגע, מי אנחנו באמת; מופלאים, יפים ועצומים לאין שיעור, ללא קשר לאף אחת מן התוויות שלנו (גילנו, המראה שלנו, המקצוע שלנו, הסטאטוס המשפחתי או כמות הכסף שלנו בבנק), אם רק היינו זוכרים זאת כל הזמן איך לדעתכם היה עולמנו שונה? ואיך היה נראה כל יום בחיינו?

3 תגובות
  1. טלנובלות

    אני מזדהה מאד וגם אני עברתי הרבה עד שהגעתי לשלב של "להוציא את הראש מהתחת", כפי שהגדרת. אין מה לעשות, ברגע שנבין שאנחנו רק חלק מהטבע, חלק קטן מאד, ושהעולם יתקיים נפלא גם בלעדנו, אפשר לקבל פרספקטיבה שפויה על החיים. אני מציעה לך לא לשאוב רעיונות מטלנובלות…

  2. אורי

    אני מאד מזדהה עם גישתך והתנהגות שסיגלת לתגובה לסביבה
    יש כל בקרב מגע שמאפשר לזוז הצידה בזמן שהיריב מכה וגם להשתמש באנרגיה שלו ולהפילו.
    בתקשורת הבין אישית יש פגיעות מכוונות שכוונתם לשלוט ולהשפיל.התגובה שלי תן לזה לעבור לידך ללא פגיעהממש חיקוי לקרב מגע.
    כאיש מכירות אתה שומע הרבה לא רוצה ,לא צריך וכן הלאה.
    הנקודה החשובה בתגובתי הלא מכוון לאפשרות שלך לקבל תועלת מהמוצר או מהשרות שהצעת
    לכן אין כאן פגיעה אישית אלא הפסד הזדמנותשל השני.
    אורי די-נור

  3. רויטל

    את מקסימה 🙂
    מאמר מעולה..

    שיהיה יום נפלא ומלא אהבה!

    כי איפה שיש אהבה אין פחדים ודאגות …

השארת תגובה