מה ההבדל בין שיתוף ל'פריקה'?

אחת ההטעיות החמורות הרווחות בציבור היא שמה שנקרא בטעות 'פריקה' או 'הוצאת קיטור' זה דבר טבעי ובריא!!!

"אבל אם אשאיר את זה בפנים אני אתפוצץ…" זו הטענה שאני שומעת שוב ושוב כשאני מציעה לאנשים להפסיק עם המנהג המגונה.

אז איך בכל זאת ניתן לבטא את מה שרוצה להיאמר אך לעשות את זה באופן בונה?

כדי לענות על השאלה אציג בפניכם בטבלה הבאה את ההבחנה בין שיתוף מועיל ובריא לבין 'פריקה':
(להמשך קריאת הכתבה בפורמט מונגש ללא טבלה ותמונות…)

שיתוף 'פריקה'/'הוצאת קיטור'
מטרה הכרה ברגש – ביטוי לתסכול, לעצב או לכעס ביטוי של צורך בנקמה באמצעות הוקעה מוגזמת של הצד שני. או לחלופין צורך 'להוריד' את האדם שמולנו ולהציגו כפחות על-מנת לקבל חיזוק עצמי רגעי על חשבונו
חזרתיות מתונה. עם אדם, שניים, שלושה. הדברים יאמרו באופן תמציתי יחסית עם כמה שיותר אנשים וכמה שיותר פעמים! המטרה העיקרית היא להוקיע את מי שפגע בנו בפני כל מי שרק אפשר ולקבל אישור שאנו צודקים והוא אדם נורא. כל שיחה כזו תהיה מתמשכת ולעתים קרובות נחזור על הדברים שוב ושוב ושוב…
אופן הצגת הדברים ראייה של 360 מעלות הלוקחת בחשבון את מגבלותיו של הצד השני – למה הוא מסוגל ולמה לא, וכמובן את יחסי אליו, אף אם מאחורי הקלעים.
לדוגמה: אני יכולה להביע כעס על התנהגות חברה אלי, אבל בה בעת אני מכירה בכך שהיה לי מטען כלפיה כבר תקופה והוא מן הסתם השפיע על יחסה אלי
חד-צדדי ומגמתי. הצד השני הוא השטן ואנחנו – קרבן תמים בלבד. ישנה המון האשמה ללא כל קשר ליכולותיו של הצד השני ולרמת מודעותו, ואין כל בחינה של חלקנו במצב
אינטונציה יכולה לבטא מצב רוח של כעס, עלבון או עצב – אך נטולת דרמה מוגזמת, ומשוחררת מהצורך ללכלך על מי שפגע בנו כדי 'להחזיר' לו בכיינית, בוטה, מוקיעה, מלגלגת, מתנשאת ואף אלימה.
שיחה כזו תגיע בנקל אף לבכי של ממש, לא בגלל הנסיבות אלא בגלל הדרמה המטורפת שיצרנו סביבן.
הבכי הוא לא אחת חלק מהמיצג ומטרתו להדגיש את הנאמר ולסחוט תמיכה
נוסח ובחירת המילים המילים ישקפו בפשטות את רגשותיינו: "אני מאוד כועסת", "נפגעתי", "אני עדיין לא במיטבי", "קשה לי" הנוסח יהיה מלא האשמות והצדקה עצמית. יהיה שימוש רב במילים בוטות וקיצוניות כלפי מצבנו וכלפי האחר
העוויות פנים ניטרליות. רגש כלשהו, כגון כעס או עצב, עשוי מן הסתם להיראות על פנינו מיועדות להדגיש את הגועל מן הצד השני ואת ההוקעה כלפיו או את אומללותנו.
למעשה מטרתן לחזק ולהעצים את הממד הדרמטי של הסיפור
תוצאות תורגש הקלה כלשהי עם השיתוף. אך עם זאת נבין שאין להסתפק בכך ושעלינו להתמודד עם המצב ובמידת האפשר לפעול לשינויו. פורקן רגעי המלווה בהמון שליליות ואומללות, שבעצם מגביר את הקושי להתמודד עם המצב ומצייר אותנו כקרבן תמים וחסר אונים. גודש הרגשות השליליים שיצרנו באמצעות ה'פריקה' מחליש אותנו ומקשה עלינו להתמודד באופן אפקטיבי עם המצב.
לכן אני אישית מעדיפה 'לקרוא לילד בשמו' ובמקום 'פריקה' לכנות את הפעילות הרעילה: ליבוי, טחינה או העלאת גירה!


ומה קורה אם מישהו מתעקש 'לפרוק' באוזניכם?

לא אחת אמא, אחות או חברה הופכות אותנו לאוזן קשבת ושוטחות בפנינו שוב ושוב את כעסיהן, תסכוליהן ובעיותיהן (פעמים רבות את אותו הדבר שוב ושוב ושוב).

כשאני מציעה ללקוחותיי לצמצם תקשורת כזו הן קופצות, "אבל מה היא תעשה בלעדיי???"

הן חושבות שנכונותן להאזין מועילה לאדם שמולן גם אם הן מתפוצצות מבפנים ורק מחכות שיסיים כבר את דבריו.

בפועל אין זה כך! בדיוק כפי שה'פריקה' רעילה עבורך היא רעילה עבור מי ש'פורק' באוזניך, וגם עבורך כמאזינה – שכן את סופגת את האנרגיה הרעילה של האדם שמולך.

אני לא ממליצה לסתום לאנשים או לנסות להסביר עד כמה זה גרוע למי שלא בשל לכך, אלא פשוט לא להיכנס עם אותו אדם לדרמה שלו. לענות בתשובות שאינן מלבות את הדרמה, כגון: "אני מבינה" ולאחר זמן מה להסיט בעדינות את השיחה לנושא אחר. לעתים ניתן גם לומר משהו כמו "אין טעם לחזור על כך – זה המצב" או "את צריכה לדבר ישירות איתה".

ועוד דבר קטן…
אם שמתם לב – בכל פעם שכתבתי את המילה 'פריקה' שמתי אותה במרכאות, כדי להזכיר שלא באמת מדובר בפריקה. והנה גם תמונה שתשמש לכם כתזכורת למה אתם באמת עושים בכל פעם שתשכנעו את עצמכם שאופן הביטוי שלכם הוא טבעי ובלתי נמנע:

זה מה שאני עושה בכל פעם שאני אומרת את המילה פריקה כשאני מדברת עם לקוחותיי

בהצלחה ביישום 🙂
ואם יש שאלות, תובנות, הארות – אתם מוזמנים לשתף כאן למטה.

-:-

* לפרטים על האימון הרגשי
* לפרטים על הספר 100% בחירה

אהבתם? מוזמנים לשתף
2 תגובות
  1. רבקי

    אלופה! נכון כל כך!

השארת תגובה